על הגלריה הדשה לאומנות, אומר לנו אבנר בר חמא–" כאחותה,"הגלריה האחרת" במכללת תלפיות בתל אביב (שפעלה יותר מעשור ותיפתח בקרוב מחדש, במשכנה החדש של המכללה בחולון), "גלריה הלל 17" בירושלים תציג תערוכות של מיטב אמני ישראל בכלל ותתמקד בעשייה האמנותית של הציבור האמוני  ובחשיפת אמנים איכותיים ממגזר זה  בפרט.

כידוע, בשנים האחרונות זוכה קהילה זו- חלקה מעבר לקו הירוק לפריחה אמנותית ייחודית והיא נעדרת חללי תצוגה מתאימים. חלל נוסף זה בא למלא צורך חיוני."

עוד אומר בר חמא ," בגלל מיקומה המרכזי של הגלריה במכללת "ליפשיץ" השוכנת במבנה היסטורי ברחוב הלל, סביר להניח שיתפתח דיאלוג בין באי המכללה לסביבה והמקום ישמש בעתיד אכסניה לפעילות תרבותית מגוונת כמו מפגשי אמנים סופרים, סימפוזיונים, שיח גלריה וכד'..."

 על צפורה לוריא , 1948 – 2008 ,כותב אבנר בר חמא אוצר התערוכה .

תושבת עפרה, נולדה בשנת 1948 בעיר קלוז' שברומניה ועלתה לארץ בגיל עשר. למדה באוניברסיטה העברית תולדות האמנות, ספרות אנגלית וספרות השוואתית והתמחתה בתיאטרון מודרני ובאמנות מודרנית.  במשך שנתיים למדה אמנות אצל הצייר רפי לביא. כתבה רשימות ביקורת בעתון "דבר" וב"עתון 77 " ובסוף שנות השמונים כתבה ב"נקודה" והגישה תכנית תרבות ב"קול ישראל". היתה אוצרת "הגלריה האחרת" בתל אביב ,ביימה מחזות ומונולוגים של תיאטרון נשים. צפורה לימדה אמנות במכללות "תלפיות" בת"א ו"אמונה" בירושלים

צפורה לוריא היתה קולגה לדרך שנסללה לפני יותר מעשור. נפגשנו לראשונה באוגוסט 95, במכללה האקדמית לחינוך "תלפיות". היא כמרצה מן המנין וכמבקרת אמנות שעקבה בעניין אחר הסצנה האמנותית הישראלית, אני כראש המסלול לאמנות. דאגתה מהיעדרה או מיעוטה של היצירה בקהילה האמונית יצרה בינינו קשרי אמן- מבקרת שנמשכו עד יומה האחרון.

היא עקבה מקרוב אחר הפעילות האמנותית הענפה בארץ והצטערה שהציבור האמוני כמעט ולא נוטל בה חלק.  הופתעתי מבקיאותה הידענית בסצנת האמנות הישראלית. היא סברה בצדק שסדרי העדיפויות הפוליטיים הבוערים שעמדו על הפרק בציבור הדתי לאומי, מעכבים או דוחים את התפתחותה של היצירה הפלאסטית בקרבו.

"אמנות היא עוד כלי חזותי חשוב שלא הגענו אליו. נועד לה תפקיד משמעותי בגילוי הערכים שביהדות. מוטיבציה מועטה לאמנות שנבעה מאופיו של המגזר, היא הגורם העיקרי לדחייתה של תחיית האמנות בקהילה זו", נהגה לומר.

צפורה ראתה בחשיפתו של הציבור האמוני לאמנות, אתגר ראשון במעלה ועודדה כל פעילות אמנותית ראויה שתביא למהפך. היא האמינה שאמנות בגדרי ההלכה לא רק אפשרית אלא מחוייבת המציאות.

צפורה האמינה שדווקא לאמנות החזותית יש את הכח להשפיע על התהליכים שבתוך החברה הדתית ליצור את החיבור לעם ישראל ולהשפיע על דמותו ועל זהותו.

היא הוזמנה לקחת חלק בועדות שונות במשרד החינוך ובמינהל התרבות. במסגרת החינוך הממ"ד היתה שותפה כיועצת להרחבת החינוך לאמנות באולפנות ובישיבות והתדיינה עם רבנים. היא ייעצה למכללות לאמנות, לאמנים ולקבוצה גדולה של סטודנטיות בעלות כישורי כתיבה על אמנות.

צפורה עשתה כל שביכולתה לעודד קהילה זו להתבטא, ליצור,לכתוב ולהציג. מקומה לא נפקד משום אירוע תרבותי, פתיחה של תערוכה לאמן צעיר או השקת ספר למשורר חדש.

המפגש שלי כאמן יוצר עם חוקרת האמנות המוערכת יצר את הבסיס לשותפות רעיונית והפרייה הדדית ארוכות שנים. החזון שהתגבש בשיחותינו במהלך השנים, הוביל ליוזמות משותפות לעידוד היצירה הפלאסטית בקרב ציבור זה והיא התמסרה לכך כאילו היתה מוסד משומן וממומן.

ציפי שפרצה את המסגרות המצומצמות של הציבור לו השתייכה והפכה לדמות מקובלת ומוערכת בסצנה האמנותית הישראלית קבעה סדר יום תרבותי חדש לציבור האמוני – סדר יום שנקטע בטרם עת.

טבעי שתערוכת ההשקה של "גלריה הלל 17" אותה הספיקה ללוות, מוקדשת לזיכרה.

היסטוריון וחוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת כתב לי עם מותה: "היא היתה צדקת של ממש, אצילת נפש נדירה, אוהבת אמנות טהורה שמתעלה מעל כל שמבדיל בארצנו בין מגמות, תנועות וכו'...לא היתה ואין עוד דמות במעלת גדולתה הנפשית של צפורה לוריא....לא חדלתי להוקיר ביותר את המסירות הגמורה וחסרת הפניות שלה לאמנות, את פתיחותה התרבותית שאין דומה לה ואת הידע והמחוייבות שלה לקהילה- לנשים, למתנחלים ולחברה בכלל..."

אבנר בר חמא

אוצר התערוכה