בתערוכה הקבוצתית במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, המהווה חלק מהביאנלה הרביעית לוידאו ארט- וידאו זון , מציגים אמנים צעירים, רוסים וישראלים. התערוכה היא מחוות זיכרון לאמן הרוסי-ישראלי איגור גלמן-זאק. גלמן-זאק נולד במולדוביה בשנת 1983, עלה לארץ בשנת 1990 וסיים את לימודיו במדרשה לאמנות בית ברל בשנת 2005. איגור נפטר בלונדון בשנת 2007. אוצרים: דליה לוין ואנטוניו גסה . כמו כן יוצג מיצב מיוחד של האמן הבלגי פיטר בוגנהאוט המציג בחלל הגדול של מוזיאון הרצליה לאמנות .אוצרת סופי ואן לו .התצוגות יהיו מ-6.12.08 עד 14.2.09 .
בתערוכה הקבוצתית יציגו ,רועי מנחם מרקוביץ' , ירון אתר וישי גרוס ,נבט
יצחק ,גילי אבישר חיים אלמוזלינו,איגור גלמן זק ליאור וורטמן תמר אטון, גלובליזציה וכותרות מאויירות, אנה ירמולייבה קבוצת ברובמיצה , דימיטרי גוטוב , ולדימיר לוגטוב , מי רוצה לחיות לנצח משנת 1988 , לו הייתי הארי פוטר , אנא ירמולייבה , קבוצת פרובמיצה , דימיטרי גוטוב ולדימיר לוגטוב , ארבול מחדיקטוב ויקטור אלימפייב .ארי ליבסקר ,יוסי ואיתמר ותום פניני .
בסרטו של תום פניני, אנו עוקבים אחר תושבי בניין מגורים פרוורי טיפוסי, אשר חיים מבלי דעת למרגלות הר געש שכמו נחת על גג הבניין. החיבור המפתיע והאבסורדי של הבניין האפור והר הגעש יורק הלבה נראה כמו תפאורה של סרט מדע בדיוני גרוע, תפאורה שבה חוברות תיאטרליות ופנטזיה אקזוטית לאיום מטאפורי וממשי.
רועי מנחם מרקוביץ שואב גם הוא מאסתטיקה של אפקטים מיוחדים בסרטי B ארי ליבסקר מציג ארבעה נאומים פוליטיים, שבהם הוא יוצא "לדבר אל העם" בסיטואציות שונות כמו יום הבחירות או טיול באפריקה. בנאומים הללו, הבנויים מטקסטים חסרי משמעות שזורים במליצות נבובות, הוא מופיע במרחב הציבורי תוך שהוא מתעקש להפוך את יושבי בית הקפה או את נוסעי האוטובוס לקהל שומעים. הסיטואציה האבסורדית, על גבול ההטרדה, מעוררת תגובות של מבוכה, שתיקה והתחמקות של הקהל, בסאטירה מבריקה על דמגוגיה פוליטית.
יוסי ואיתמר מתחזים לכתבי חדשות מערוץ נידח וחסר תקציב, הרוצים להכין מבעו.jpg)
ד מועד כתבה על נפילת טילים ברמת גן, כהיערכות לקראת הסלמה אפשרית במצב הבטחוני. הם מבקשים מן התושבים לשתף איתם פעולה ולהתחזות לעדים. האנשים המזועזעים בתחילה, ממהרים לשתף פעולה בשיחזור תגובות "אותנטיות", מוכרות ושחוקות, למצב, ויוצרים פארודיה הבוחנת את תפקיד התקשורת בהבניית המציאות ובפרשנותה.בשלוש עבודות הממחיזות סיטואציה, אשר הקרקע נשמטת בה מתחת לעולם הפסטורלי שהוא בונה. שלוש הסצינות שכמו נלקחו מסרטי אסונות – סלעים מידרדרים במפולת סלעים, אופניים קשורים שנופלים מעצמם, קרקע נפערת ברעידת אדמה – חושפות את אופני יצירת אפקט הקריסה ומצליחות לנטרל את האימה תוך הגחכת המניפולציה שיוצרת אותה.
ברמבו של ירון אתר וישי גרוס, אנו פוגשים שני צעירים ישובים על ספה וצופים יחד בסרט רמבו. באחד מרגעי השיא של הסרט, כאשר סילבסטר סטאלון שולף כדור מגופו השרירי, קמים שני הצופים ומחקים את פעולותיו בתנועות אוטומטיות חסרות הבעה. שני שחקני הכורסה מאמצים מודל של גבריות מוקצנת ומוגזמת כמודל הזדהות, שאותו הם מחקים במעין טקס התבגרות מגוחך ואבסורדי בסלון הביתי.
.jpg)
נבט יצחק יוצרת "קונצרט" של כמה מסכים, קונצרט שהיא בונה ממצבור רעשים וצלילים יומיומיים. העקרונות האנינים והמתקדמים של מוזיקה מחוץ למיין סטריים נמצאים בדיסוננס עם הופעת הדימויים החושפים את מקורם היומיומי של הרעשים, בעיקר צעצועי ילדים וערוצי טלוויזיה, שטוענים את הפסקול הרציני בהומור, חיים ומשחקיות.
גילי אבישר יוצר קולאז' וידיאו הבונה בין כמה מסכים סיפור תיאטרלי שכוכביו הם קאובוי, סוס וליצן. השימוש בדמויות הירואיות השאובות מרומנסות מקבל אפקט מגוחך הודות לאמצעים הדלים והיצירתיים שבהם הוא בונה את הסיפור הפרגמנטרי והסתום, בתחביר שהוא בין תיאטרון אבסורד לבין משחק ילדים.
חיים אלמוזנינו מטשטש את הגבול בין תעלולי נער מתבגר וחובב סכנה לבין עקרונות יצירה והרס, בנייה ופירוק השגורים בתולדות האמנות. כך בעבודה אחת, הוא מצולם כשהוא רוכב "בלי ידיים" על אופנוע בכביש תל אביב-ירושלים, בודק את גבולות הסכנה באקט של מרד, ואילו בעבודה האחרת אנו חוזים בהרס של עבודת אמנות המוצגת בגלריה – מגדל הבנוי על שיווי משקל – במחי בעיטה קלילה.
שתי העבודות המוצגות של איגור גלמן זק בוחנות את יחסי הגומלין בין הדימוי לבין הגוף האנושי. בעבודה אחת הוא בודק את חוסר התוחלת של אי-הנחת המאפיינת את הדור הנוכחי, שכמו נפתרת דרך שינויים קוסמטיים זניחים ומגוחכים, שעה שהוא מחליף בין פטמתו הימנית לזו השמאלית. גם בעבודה האחרת, הוא הופך על פיו את סדר הדברים, הפעם בין הצופה למופיע, כאשר הצופה מוזמן לדגדג זוג רגליים המופיע על מסך, וכך במקום שהמופיע יבדר ויצחיק את הצופה, הצופה מוזמן להצחיק את השחקן.
ליאור ווטרמן מציג ארבעה סרטים קצרים המותחים את גבולות הטעם הטוב תוך המרת הגוף האנושי ב"תחליפים" נמוכים. אם כי למעשה האברים הפיזיים בסרט אינם "אותנטיים", אלא תחליפים וולגריים כמו ירקות ובשר, הגוף האנושי נוכח כדימוי וכמטאפורה לוויריליות גברית. דרך השימוש באביזרים ובהומור, נוגע 
ווטרמן בנושאים שנחשבים טאבו דרך הגחכה ושימוש בהומור פיזי נמוך.
תמר אטון בודקת את גבולות הסכנה והכאב של הגוף, כאשר הגוף מתפקד כחפץ דומם בסיטואציות יומיומיות, מעין פסל אבסורדי שעונה לחוקים פיזיקליים שונים. היא מציבה לעצמה מטרות חסרות הגיון או תכלית לכאורה: מעוותת את גופה למבנה דמוי שבשבת המסתובבת על גג בניין, נתלית על עמוד חשמל, מטפסת על תמרורים בניסיון נואל להוריד זוגות נעליים התולים מן העצים ומתפקדת כלוליינית שפועלת בלי רשת ביטחון (וללא קהל).
העבודה שמציגה הקבוצה AES+F מי רוצה לחיות לנצח משנת 1998, מתייחסת למות הנסיכה דיאנה בשנה שקדמה לכך, ולעיסוק האובססיבי של התקשורת בנסיבות המוות הסנסציוני. כפילה של דיאנה, ניצבת מול המצלמות בסדרת תנוחות המחקות את שפת הגוף של הנסיכה, כשהיא מציגה את פצעיה המדממים בתנוחות שמזכירות בעת ובעונה אחת דוגמניות קטלוגים ומרטיריות נוצריות. העבודה המקאברית בוחנת את היחסים הסימביוטים בין הסלבריטאות לציבור, בין זוהר למוות, בין פרסום לסנסציה ובין הבידור והאסון.
שלוש העבודות שמציגה קבוצתBlue Noses : לו הייתי הארי פוטר, 25 מיצגים קצרים על גלובליזציה וכותרות מאוירות, בנויות כסדרת בדיחות ויזואליות קצרות. חברי הקבוצה עושים שימוש במגוון אמצעים שהם ספק מינימליסטיים ספק חובבניים, להצגת אילוסטרציות מילוליות, שנונות, ליצניות ואבסורדיות למושגים אקטואליים הנוגעים בחברה הרוסית אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי וביחסי רוסיה עם המערב, כפי שהם משתקפים בתקשורת.
אנה ירמולייבה מציגה מספר עבודות וידיאו קצרות הבנויות כמעין תצפיות - סוציולוגיות, פיזיקליות, אנתרופולוגיות, ביולוגיות. המצלמה הסטטית לוכדת ומתעדת תופעות והתנהגויות של האינדיבידואל ושל קבוצות שונות. אלא שהקבוצות הללו מורכבות ברוב המקרים מחפצים שנלקחו מארגז הצעצועים כמו בובות, כלבים מכניים ומכוניות צעצוע. מתוך התמקדות תיעודית כמעט באובייקטים הדוממים מפיחה בהם ירמולייבה חיים ודרמה.
בעבודה ההר החלקלק של קבוצת פרובמיצה המצלמה עוקבת אחר דמויות אנושיות הנראות ממרחק, כשהן מנסות לטפס על הר אניגמטי אשר פסגתו אינה נראית. פעם אחר פעם בטיפוס הסיזיפי, מאבדות הדמויות את אחיזתן, ומחליקות במורד ההר התלול. כאשר בדרכן למטה הן מכשילות את המטפסים האחרים, ולוקחות אותן למטה איתן, נעים נסיונות הטיפוס וההחלקה בין חלום לסיוט אינסופי.
העבודה הפשרה של דימטרי גוטוב מתרחשת בשולי יער מושלג, מתבססת על ציור מהמאה ה-19 של פדור וסילייב ( (Vasiliev. אלא שהנושא הרומנטי של דמות בשלג הרוסי המפשיר, שינה את אופיו ומשמעותו בעקבות השינויים הגיאופוליטיים שהתחוללו ברוסיה. הדמות מתגלה כגבר בגיל העמידה מבוסס בבוץ ומנסה ללא הצלחה להתרומם כאשר שוב ושוב הוא ספק מחליק ספק מפיל עצמו, למרות שאין כל סיבה נראית לעין המחזיקה אותו שם. המוזיקה הדרמטית המלווה את ההחלקות והנפילות, נכתבה בשנות השישים על ידי דמיטרי שוסטקוביץ' ((Shostakovich, כשהיא מצטטת מתוך המגזין קרוקודיל, סאטירה פוליטית מאושרת על ידי המשטר בשנות ה-20 של המאה, ומציעה מבט שהוא בין נוסטלגיה לביקורת אמיתית על ההומור תחת השלטון הסובייטי.
בעבודה אפיזודה של ולדימיר לוגטוב, אנו עדים למפגש בין שלוש דמויות, הנראות כצלליות כהות על רקע העיר המכוסה שלג לבן. הצופה הופך עד לסצנה שהופכת עד מהרה ממשחק לאלימות, בה שתי הדמויות האנונימיות מכות את השלישית, הסופגת הלקאות, בעיטות ומכות. הרקע לסצנה, כמו גם זהות הדמויות, אינו ידוע, והצופה נותר כעד פאסיבי לאלימות שרירותית, חסרת סיבה ותוצאה. הולכי הרגל המקיפים את החבורה ממשיכים בדרכם מבלי להתערב, להגיב או אף להכיר בסיטואציה זו, והחיים נמשכים כסדרם.
ארבול מלדיבקוב מציג את העבודה פסטן ברחוב. פסטן היא מדינה פיקטיבית שהמציא האמן, מעין פארודיה על קבוצת המדינות ששמן מסתיים ב—סטן, הנמצאות במרכז אסיה ונתפסות בעיני המערב כמקשה אחת. הוידיאו, המהווה חלק מפרויקט רחב העוסק בדימוי וסטריאוטיפים של מרכז אסיה, מתרחש ברחוב: שני גברים מופיעים בלבוש שנראה כואריאציה על לבוש מסורתי, המשתנה כשהם עוברים מאתר ציבורי אחד למשנהו. הגבר הצעיר יותר סופג מטר סטירות מצלצלות וגידופים מהמבוגר יותר מהצמד, ללא נסיון להתנגד או להגן על עצמו, באדישות סטואית ופרצוף חסר הבעה. תגובות העוברים ושבים נעה בין הלם, גיחוך והתעלמות מהמחזה שנדמה כמעט כתיאטרון רחוב, ומעמת את הצופה עם שורת קלישאות אודות האלימות והכניעות האינהרנטיות בתרבות מרכז אסיה.
שתי העבודות שמציג ויקטור אלימפייב עוסקות באופנים שונים ביחס בין האינדיבידואל לקולקטיב. מחוות ספונטניות, פרוזאיות ויומיומיות, הופכות לתיארטליות ורבות פאתוס כשהן מבוצעות על ידי קבוצות אנשים גדולות, המבוימות על ידי האמן. כך למשל תנועות שמקובל לראות בהן כמסגירות לא רצוניות של מבוכה או תסכול כמו גירוד בפדחת והשלכת שקית ניילון, הופכות למחווה תיאטרלית מלאת דרמה של מקהלה יוונית, ואילו תיפוף חסר מנוחה על שולחן כיתה מרמז לקשר סיבתי עם כוחות טבע. העבודות בוחנות את המתח בין האישי לציבורי, בין המחווה האותנטית, למחווה מזוייפת ובין ספונטניות וחיקוי.
על האמנים מאת : דליה לוין ומאיה שמעוני
The Blind Leading the Blind
האמן הבלגי פיטר בוגנהאוט מציג מיצב מיוחד לחלל הגדול של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שנקרא "The Blind Leading the Blind". בוגנהאוט בונה מיצבים בקנה מידה גדול, המורכבים מחומרי פסולת, שאריות מאתרי בנייה וזבל תעשייתי. מצבור החומרים העודפים הללו המרכיבים את הפסל, מכוסה שכבות אבק, ההופכות אותו לאובייקט חסר זמן וחסר צורה מוגדרת, מעין חללית אניגמטית שהתרסקה בחלל המוזיאון.
אוצרת: סופי ואן לו
שעות פתיחה: בימים ג', ה' בין השעות 16:00-20:00
בימים ב', ד' שישי בין השעות 10:00-14:00
א' סגור
.jpg)
