והכלי שלא הונח

מאיר אהרונסון אביב 2008

 על התערוכה במוזיאון ר"ג

"והגירת הורי לא נרגעה בי.

דמי ממשיך עדין לשקשק בדפנותי

גם אחר שכבר הונח הכלי על מקומו."

כך כתב יהודה עמיחי בשירו "והגירת הורי". המילים מתארות את האינסופיות של מה שהיה "שם". הזכרונות האלה של השואה וההגירה הקשורה בה הם תשתיתה של הישראליות. נכון שיש לנו בית, ויש מדינה, ויש דגל וצבא וראש ממשלה והכל. ובכל זאת, הזיכרון הזה לא נרגע והוא אולי לא יירגע.

אלה היו המחשבות כשעליתי מהמרתף בו מצייר דובי קדמון את הסיפור שלו על השואה. כמה סמלית היא העבודה במרתף וכמה סמלית היא העלייה ממנו אל האור ואל הצגת היצירות האלה.

וולטר בנימין, הפילוסוף היהודי שמצא את מותו בקפיצה אל המים בחופי ספרד מפחד ההסגרה לגרמנים, טען כי; "הרף עין היסטורי" הוא רגע רבולוציוני המשבש את התהליך האבולוציוני המרגיע והבטוח. הרף עין היסטורי או הזעזוע הרבולוציוני מתגלים רק ואך ורק במבט הזוכר לאחור ואלה הרגעים המעניקים לנו את התקווה. בהם מתקיים עיקרון "התיקון" שהוא מעין דלת זעירה לגאולה אפשרית. התפקיד שלנו, של אלה החיים, הוא להעניק סיכוי, ולו קל, לרגע מהפכני שבו תכתב ההיסטוריה והפעם על ידי המנוצחים והמדוכאים בעבור הקורבנות.

השואה אינה עיסוק חדש עבורי באמנות. השואה, כמה שנשתדל לשייכה לעבר, היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של הישראלי. היא חלק בלתי נפרד מהישראליות ומעצם הקיום. הפחד שהיא משרה אינו פחד העוצר את הנשימה ומגרה את הזיעה הקרה לפרוץ מנקבוביות העור. זהו פחד המתקיים כחלק מהדי,נ,א שלנו. הוא פחד ששווה במיקומו לשמחה, לגבורה ולתאבון. הידיעה כי הדבר קרה בעבר, היא הידיעה והאישור לכך כי זה יתכן ויקרה גם בעתיד. ומול אלה נבנה המיתוס הישראלי הנוגד את המיתוס היהודי. שנית מצדה לא תיפול. כך אנו מחנכים את ילדינו. כך משביעים את הצבא. נמות על המשלט, לא ניפול בשבי ולא נלך כצאן לטבח. כלומר היו מצדה ואל תהיו אשוויץ.

מעניין לבחון את בניית המיתוסים האלה. התרבות הישראלית קשרה את מצדה למילים. אין למיטב ידיעתי באמנות הפלסטית בישראל עיסוק במצדה כמיתוס ישראלי. מצדה הושארה לחופו של ים המלח ולטכסים. מצדה היא הירואיקה. השואה היא ההיפך המוחלט. היא השקיעה, היא חוסר האונים והיא המוות הוודאי של היהודי.

ודובי קדמון הוא ישראלי. אבל. 

והגירת הורי לא נרגעה בי │דמי ממשיך עדין לשקשק בדפנותי│ גם אחר שכבר הונח הכלי על מקומו. מתקיים בו. הוא טייס קרב, מי שנלחם, מי שמקיים את כל מה שמצדה מסמלת עד שהוא פוגש ברגע של זכירה את התצלום של אימו בשערי מחנה אשוויץ ומבין כי הנה רגע הזכירה הגיע. אותו רגע עליו מדבר כאמור וולטר בנימין.

והכל מתחיל בתצלום קבוצתי של ההולכים למות. אישה אחת היא אימו של דובי קדמון. אישה שעברה את המחנה ונשארה. אישה שעלתה לישראל ובנתה את חייה. והצילום הזה הוא ראשיתו של הרדי-מייד שדובי קדמון מאמץ. תצלום המאמת את הסיפור. תצלום אחד, מעט דהוי המאשש באחת את טענתו של רונאלד בארט כי; "אם זה צולם – זה קרה והיה".

התצלום הזה דורש יותר מהתבוננות. הוא דורש לימוד. לימוד של מה שקרה. אבל הלימוד מעתה הוא לימוד פרטי. הקולקטיבי מצטמק והפרטי מתעצם. וכך מתחיל דובי קדמון – האמן - לפעול.

הביקור בסטודיו היה בתחילתו כמו ביקור רגיל של אוצר בסטודיו של אמן. מעין ריקוד זהיר של היכרות. דובי היה מעט מתוח. אבל הכל התפוגג כשראיתי את הציורים.

בתחילה הייתי בטוח כי יש כאן עבודה של קולאז' וציור. הדיוק של הרישום המשולב בציור היה מוחלט. הקונקרטיות של הרישום מול אכספרסיביות של הנחת צבע הייתה מרשימה. רק אחרי התבוננות מעמיקה יותר מתגלה כי הרישום הוא רישום ולא צילום מודבק.

רישום ברמה כזו של דיוק מחייב עבודה שיש בה מעמסה והתמדה. מראו של סיזיפוס על מייד. קו ליד קו. הצללה קלה ליד הצללה כבדה. תאור מדויק שלא נתון לפרשנות ציורית, אפילו העתקה אם תרצו. אבל העתקה זו היא התהליך של הכניסה לתוך תהליך האמנות. העתקה זו היא המדיטציה של היכולת להכיל את המראה. רק באופן כזה של העתקה כמעט מכאנית מתקיימת האפשרות לראות באמת את הנראה. ואולי, אולי לעכלו.

אולי זה המקום להיכרות קצרה עם דובי. יליד תל אביב, ילדות רגילה שכוללת תיכון וצבא. בית רגיל שהשואה היא חלק שאינו מוסתר אבל גם לא הנושא המרכזי. ילד טוב. דובי קדמון מצייר שנים. בוגר של בית הספר לציור אבני בשנים הטובות של בית הספר הזה. ציור היה חלק ממנו כל הזמן אבל החיים לא תמיד מאפשרים לעשות את מה שרוצים באמת. רק אחרי שהשתחרר מחיל האוויר, הפסיק לטוס בחברות אזרחיות סגר את עסקיו התפנה לעיסוק שאותו איפסן שנים וחזר לאמנות. המרתף שבביתו הפך לסטודיו. וכך כל יום הוא "יורד" לסטודיו בסוף היום "עולה" אל החיים. הוא בקיא בטכניקות הציור ובוחר לעצמו את הרצויות לו. רצויות לצורך ההדגשות ורצויות לצורך האמנות. כמי שמנוסה בשליטה עצמית הוא מצליח לעבוד את העבודה הזו. סבלנות, סבלנות, קו אחרי קו ומריחות צבע שמשלימות וסוגרות את הכל לכלל עבודה מושלמת.

בביקור בסטודיו משכו את עיניי שלוש עבודות במיוחד. לא שהיתר לא נחשבו אבל השלוש האלה היה בהן משהו שדיבר אלי בהקשר של צילום, ציור ורדי-מייד. אסור לטעות, העבודות של דובי קדמון אינן רדי-מייד במובן המקובל של מין המוכן. לא זהו רדי-מייד של זיכרון הנשמר כקפסולה בצילום. זהו רדי-מייד של זיכרון.

צילום הוא סוג של רדי-מייד חפצי. הצילום כחפץ. לפעמים חפץ נושא עימו זיכרון של מקום. לעיתים זו יכולה להיות נעל ישנה או בובה המעלה את הזיכרון לילדות ולעיתים את הטעם של בית אימא. במקרה זה "זיכרון החפץ" הרליקווה הוא תצלום. וכאן ראיתי את הציור הראשון המתאר נוף כמו ישראלי, כמו קיבוץ בראשית ההתיישבות, ממעוף ציפור מבט המבטיח תנועה אל המקום. מסתבר כי הישוב הזה הוא החווה בה גדל וחי אביו של דובי בהונגריה. המבט המונצח בתצלום כמעט חזה את עתידו של הבן. מבט ממעוף ציפור על ישוב. הנוף נראה צחיח במידה, מעט עצים הרים הרקע אבל כל מה שמעל האדמה הוא ציור צפוף של טכסטים הכתובים כקוביות. מעין אריג צפוף של מילים ואותיות. אריג המסתיר את השמיים ומראה כי כל מה שאינו ארצי הוא מילים פורחות, מילים שנאמרו, אותיות הממשיכות לנוע ולהתחבר. כל התמונה ממוסגרת וממושטרת בריבוע מדוייק ומולה הרקע של כל הציור הוא משיכות מכחול חזקות המחלקות את הבד לשניים. חלק אחד בהיר, לבן וחלק שני בגוונים חומים כהים. התחושה הייתה שאם יוסר הציור/רישום מתחתיו תתגלה עבודה טיפוסית לשנות השבעים משהו בין רפי לביא לבין מיכאל גרוס. יש הרבה אומץ בהשמה הזו של הרישום על הציור. ההסתרה היא פן אחר הבקיעה היא פן אחר.

הציור השני היה ציור בו נראות נשים יהודיות צועדות אל עבר דבר מה. מאחוריהן נראה מבנה טיפוסי ופסי רכבת. התחושה היא של "הטרנספורט הגיע" הנשים מביטות אל הצלם ובאמצעותו את האמן המצייר.אישה אחת הנושאת תינוק מביטה במבט כועס. כעס שאינו נובע מסקרנות אלא כעס על מה שקורה. לידה צועדת אישה אחרת. לא ניתן לדעת אם הן הכירו קודם. אישה זו מרכיבה משקפי שמש גדולים. מעין פריט אופנתי המייחד אותה בתוך המקום הזה.מבטה נעוץ בצלם. ידייה מתחת למה שנראה כמו צעיף ארוך. היא רוצה להצטלם. המבט קשוח אבל ההתיחסות לצלם היא כאל פפרצ'י. יתר הנשים בקבוצה חסרות פנים וגם כאן בקו האופק השמים הופכים לבליל של אותיות ומילים אין מעבר לאופק דבר - רק מילים. הרישום הזה בשחור לבן מונח על רקע הנראה כמו עיתון המחליף את צבעיו מירוק לחום. הכתב מסודר, קוביות קוביות. ובין שני המצעים האלה עובר לו זר קוצים. שזורים האחד בשני וחוצים את הציור באלכסון. זר קוצים, כיתרו של ישו בדרכו לצליבה. זר של מלך נלעג, כתר פוגע ופוצע, גם הוא הלך לדרכו האחרונה. ומאז התחילו הצרות.

והציור השלישי היה ציור מגדל השמירה. מגדל וחומה? לא מגדל וגדר תיל. כמו בציורים האחרים אין דבר מאחורי האופק. אין. אבל מגדל השמירה ניצב איתן. המבט של האמן הוא מבט המביט אל המגדל מלמטה. מבט המעצים את הגובה ומעוות את הפרספקטיבה. המגדל הופך למפלצת בעלת ארבע רגליים. המגדל ריק. אבל האיום מתקיים.

לא יכולתי של להיזכר במגדלי השמירה והצייד שצילם שמחה שירמן. צילומים שהצגתי כשאצרתי את הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב- 1999 ממש בסוף המילניום. המעניין והמיוחד בציור המוצג של דובי קדמון היא העובדה כי המגדל במקורו נועד להרחיב את המבט ולהרחיק את האופק. ולמרות כל אלה האופק גם כאן ריק ממראות ומלא באותיות ומילים.

אולי, אחרי הצגת העבודות האלה יירגע דמו של האמן והכלי שלא הונח עשה את מעשהו ושלח אל העולם את היצירה הזו.