פאריס של טולוז לוטרק

 למעלה מ-100 הדפסים וכרזות מן היצירות הידועות ביותר של טולוז לוטרק, שנוצרו בשיא הקריירה שלו, מוצגים בתערוכה ב-MoMA מציגים את האמן שהביא את שפת האוונגרד אל הציבור הרחב

התערוכה פאריס של טולוז לוטרק המוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA)בניו יורק מתבססת כמעט אך ורק על אוסף הכרזות, הליתוגרפיות והחומרים המודפסים מאוסף המוזיאון. הנרי דה טולוז לוטרק (1864-1901) הביא את השפה של האוונגרד מסוף המאה ה-19 אל הציבור הרחב באמצעות הכרזות, ההדפסים והאיורים שלו לכתבי עת שונים. עבודתו מכניסה אותנו אל ההיבטים השונים של החיים הפריזאיים, החל מן הפוליטיקה ועד עליית הבידור הפופולרי בצורת קברטים ומופעים בבתי קפה פתוחים (Café chantant או Café Concert). התערוכה חוקרת חמישה נושאים שיוצרים ביחד דיוקן של פאריס של טולוז לוטרק: מופעים בבתי קפה ואולמות ריקודים; שחקניות, זמרות, רקדניות ואמניות הבמה; התיאור הרגיש שהוא תיאר את הנשים מכל שדרות העם, כולל הפורטפוליו הן (Elles) שהיווה ציון דרך, אשר תיאר יצאניות בשעות המנוחה שלהן; החוג היצירתי שלו, הבא לידי ביטוי בעיצובים לחוברות תווים של מוסיקה פופולרית, לתוכניות של הפקות תיאטרון אוונגרדיות ובהשתתפות בעיתונים ובכתבי עת אינטלקטואליים; ותענוגות העיר הגדולה. בתערוכה מוצגות מאה מן היצירות הידועות ביותר שלו, שנוצרו בשיא הקריירה שלו.

לוטרק הפך את האתרים ואת אמניות הבמה של פאריס בסוף המאה ה-19 למפורסמים באמצעות הכרזות וההדפסים שלו, ומצד שני, עבודתו למענם היא שהעניקה לו את המוניטין הרב ביותר. בין אלה שנצבו תחת הזרקור של לוטרק הייתה הרקדנית לה גולו (שנולדה בשם לואיז ובר), שמופיעה במספר ליתוגרפיות, כולל לה גולו(1894) ובמולן רוז', לה גולו ואחותה (1892) שבו ניכר חוב שחב לוטרק לתיאורי שחקנים יפנים בחיתוכי העץ של "העולם הצף" (ukio-e) במאה ה-18. בדומה להדפסים היפניים, גם לוטרק משתמש לעתים קרובות בסימנים ובסמלים – מחווה מיוחדת, אביזר או פריט לבוש, עיצוב שיער – ולא דמיון לדיוקן, כדי לציין את הנושא שלו. אמניות הבמה אחרות שהופיעו בציוריו כוללים את צ'ה או-קאו (Cha-U-Kao), ליצנית מן ה"מולן רוז'", שהשם והתלבושת שלה נוצרו בהשפעת מוטיבים יפניים, ושצוירה בליצנית במולן רוז' (1897) ובריקוד במולן רוז' (1897)ואת מאי מילטון, שחקנית אירית שבאה לפאריס עם להקת רקדנית בריטית ושמאופיינת באפה הסולד ובכובע ייחודי, שמופיעה, לדוגמה, על כריכת חוברת התווים של ארוס המובס (1894 Eros vanné,).

ההיקסמות של לוטרק מאמניות הבמה כללה רקדניות, זמרות אופרה ושחקניות. הליתוגרפיה שהוא יצר ב-1893, מיס לואה פולר, מתייחסת אל הופעת הבכורה של הרקדנית לואה פולר ב"פולי ברז'ה" ב-1892. כל אחד מ-60 ההדפסים של הליתוגרפיה הזו נצבע בשילוב צבעים ייחודי – ירוק, צהוב, כתום, בורדו, סגול, כחול וורוד – ורובם אובקו בפיגמנטים מטאליים כדי להעניק להם ברק. אמנית הבמה בעלת הנוכחות המתמשכת ביותר ביצירתו של לוטרק הייתה הרקדנית ג'יין אבריל, שהוא צייר אותה לעתים קרובות בשנים שבין 1893 ו-1899, ביצירות כגון ג'יין אבריל מתוך הפורטפוליו קפה קונצרט (1893); כרזת צבע נדירה שהיא הזמינה עבור המופע שלה בז'רדן דה פאריס (ג'יין אבריל, 1893); וכרזה עבור סיבוב הופעות שנערך בלונדון עם להקתה של מדמואזל אלנגנטין (1896). היא אחת מאמניות הבמה היחידות שלוטרק צייר גם בחיים שמחוץ לבימה; בכרזה מ-1893 לקפה-קונצרט דיוואן ז'פונז, אשר שופץ זמן קצר קודם לכן בעיצוב שהשתמש באלמנטים יפניים, אבריל מוצגת בבאר, ועל כריכת הפורטפוליו ההדפס המקורי (L’Estampe Originale, 1893) היא מוצגת בסדנת הדפס, כשהיא בוחנת ליתוגרפיה טרייה מהמכבש.

הנשים הן המוקד העיקרי של הפורטפוליו הן (1896), המכיל 12 יצירות, שמהווה את הישגו הגדול ביותר של לוטרק בתחום הליתוגרפיה. הסדרה של סצנות בית הבושת המאופיינת בתצפית קפדנית מנוגדת לציפיות למגרה ולצעקני, ובמקום זאת מציגה את עובדות בית הבושת ברגעים שקטים של אינטימיות יומיומית – כשהן שותות קפה בחדריהן, במהלך הרגעים האחרונים לפני ההתעוררות, בין סדינים מקומטים ומיטות לא מוצעות, כאשר יש לחזק מחדש את שערן בסיכות ולהחליף את המחוכים שלהן. במתרחצת, הטואלט (Femme qui se lave, la toilette, 1896), אישה מתרחצת לפני אגן, כאשר החזה העירום שלה משתקף במראה, בניגוד לתמונת הפיתוי הארוטית שתלויה מעל. בסצנה המתוארת באישה באמבט(Femme au tub, 1896)אין שום דבר ארוטי, למעט הדימוי של לדה והברבור המוצג על הקיר, ואין תחושה שהאישה שהייתה מושא הציור יודעת שצופים בה.

לוטרק היה גם חלק מחוג יצירתי של סופרים, עורכים ומלחינים שהזמינו ממנו יצירות לפרסום עבודתם. הוא יצר כרזות לפרסום כתבי עת, כולל La Revue blanche (1895) ו-L’Aube (1896),, כתב עת קצר ימים הזכור אך ורק בשל הליתוגרפיה של לוטרק. דימוי מונוכרומטי מרמז על כותרתו של כתב העת – הצבע התכול של השחר. הסצנה המשגשגת של המופעים בבתי הקפה תבעה אספקה מתמדת של חומר מוסיקלי חדש, ולוטרק יצר אינספור איורים לכריכות של חוברות תווים, כולל זו של "קארנו חולה!" ("Carnot malade!" 1893), אשר הולחן ע"י אז'ן למרסיה והתפרסם בזכות מועדון "החתול השחור". לוטרק גם החזיק בכרטיס מנוי עונתי לתיאטר ליבר, ("התיאטרון החופשי") למענו הוא יצר את התוכניה של המיסיונר (1894), שם הוא הפך את הספקטקל של התיאטרון על פניו, כשהוא מצייר את הקהל במקום את אמני הבמה, כאילו לציין שהם חלק מן הנעשה על הבמה באותה מידה כמו האמנים.

פאריס הייתה עירו של לוטרק, מקומם של הסטודיו שלו, המדפיסים והמוציאים לאור שעמם עבד, חבריו, חיי הלילה האהובים עליו והמוזות שלו. הוא מצא השראה באופייה האורבני של העיר, והעביר שעות רבות ברישום ביער בולון, השטח הפתוח המטופח הגדול של העיר, שבו חלפה תהלוכה מתמדת של חתך משתנה תדיר של החברה, בין אם ברגל או על גב סוס, באופניים, בכרכרה או במכונית. בציור ביער מופיעה בת דודו של לוטרק, אלין דה ריווייר, עם הכלב הקטן שלה, כשבאופק צללית של רוכב. ב-1895, לוטרק הכין כרזה גדולה שתשמש כפרסומת לכתב העת הספרותי La Revue blanche, בה נראתה האריסטוקרטית מיסְיָה גודבסקה כשהיא מחליקה על הקרח. על רקע כמעט ריק, עם תחושה קלושה בלבד של רחבת ההחלקה על הקרח, היא מוצגת בשמלה מנוקדת, שכמיה וידונית פרווה, וכובע בעל רעלה וכיסוי נוצות מורכב. הכרזה קונפטי (1894) היא אחת הכרזות המעטות שלוטרק יצר כדי לפרסם מוצר צריכה; הוא השתמש בחתימה שלו בטכניקת crachis (הזלפה) כדי להגדיל את האפקט, כאשר התזת הצבע הססגונית מחקה את צורתו העגולה של המוצר.

התערוכה מאורגנת ע"י שרה סוזוקי, אוצרת חברה במחלקת הרישומים וההדפסים ב-MoMA, והיא תוצג במוזיאון MoMA בניו יורק עד 22 במארס 2015

הנרי דה טולוז לוטרק, קונפטי, 1894, ליתוגרפיה 57 X 44.6 ס"מ, מוזיאון MoMA	הנרי דה טולוז לוטרק, התא עם המסכה המוזהבת,תוכניָת ההצגה המיסיונר שהוצגה ב"תיאטר ליבר", 1894. ליתוגרפיה, 30.6 X 24 ס"מ, מוזיאון MoMA