האמנות כמורשת עד

שנתיים לפני מותו של הצייר אורי ליפשיץ, ביקרתי בסטודיו אדיר המימדים שלו בדרום תל אביב. הייתי אמור להכין כתבה חגיגית שתתפרסם לרגל יום העצמאות בעיתון "העיר" תל אביב. שעת צהרים שרבית נחתה על חלל הסטודיו שהדיף ניחוחות של טרפנטין וצבעי שמן. בתום שלוש שעות שיחה מרתקות מאין כמוהן ואחרי סיור מקיף שהתפרש על אלפי ציורי שמן מרהיבים שטרם ראו אור, ראיתי לפתע את בן הזקונים של ליפשיץ. איני זוכר את שמו, אני רק זוכר שאמרתי לו, "אחריות גדולה מוטלת על כתפך: הציורים של אבא שלך הם מורשת היסטורית שבבוא העת תצטרך ללמוד איך להנחיל אותה הלאה אל הדורות הבאים". באותו רגע התקנאתי בבנו של אורי ליפשיץ, שהרי לא הסבים שלי ולא הורי העניקו לי מורשת אותה בבוא העת אמסור לילדי העתידיים.

ב-25.12.11 בשעה 19:00 נפתחה תערוכה ייחודית ב"בית שץ" ברחוב בצלאל בירושלים ובה הוצגו מאות תמונות של הצלם יצחק סעד ז"ל על קיר אבן במורד הרחוב. ההולכים ברחוב יכולים להתרשם למשך כחודשיים מהתמונות שיוקרנו מכיוון רחוב בצלאל - על קיר בניין ברחוב שמואל הנגיד. ההקרנה תחלנה מהשעה 17:00 בערב ותימשך מדי ערב עד 02:00 לפנות בוקר.

יצחק סעד נולד בעיראק (בגדאד) ועלה עם משפחתו לארץ ישראל כילד בתחילת שנות השלושים. באחד מצילומיו הבולטים הוא תיעד את השוק העיראקי בירושלים של שנות השישים: עולים עיראקים מגלגלים את זמנם במשחקי קובייה ושיחות חולין, עטויים בחליפות מרופטות שנשתמרו בגעגוע צובט לב מהארץ אותה עזבו. אביו של יצחק סעד היה בעיראק בעל מפעל לתפירת בגד יוקרתי שנקרא "איזאר", בגד שנתפר ביד אומן לנשים יהודיות. מוטיב הבגד ויופיו המולבש על הגוף אינו נגלה בתוך מאות צילומיו, להיפך, נדמה כי הוא מחפש דרך העדשה את התמימות והעליבות של ירושלים באותן שנים.

ברחוב הנביאים הוא מתעד אישה זקנה ולידה נכדתה, על פי לבושה ומתחת למטפחת הבד על ראשה, עיניה נראות מלאות ייאוש, כאילו פער של 70 שנה חושף גורל זהה לשניהן. בכל אחד מצילומיו של יצחק סעד נדמה כאילו הוא לא חיפש את ארץ ישראל בימיה הראשונים, אלא דווקא רסיסים של זיכרון מהעיר בגדאד. בכל צילום ישנו סיפור, ומה שמאחד את רבים מצילומיו הוא הקרע בין החיים שנעקרו ממולדתם, עיראק, לבין ההתיישבות החדשה בירושלים. בחלק רב מן הצילומים דור הבנים שנולד בארץ ישראל ממשיך את דור האבות. אתה מביט בצילום של נערים המגלגלים קובייה בשכונת נחלאות, בדיוק כפי שהזקנים בשוק העיראקי מגלגלים את הקובייה ומעבירים את הזמן. בצילומיו של יצחק סעד אין שום מנגנון שמפעיל את הזמן, את קצב ההתרחשות בתקומת הארץ, נהפוך הוא- יצחק מצליח לתעד את הקיפאון והאדישות המרה שנופלת על פניהם של רבבות מהעולים החדשים. כשיצחק סעד עלה לארץ, אביו עסק בנדל"ן ויצחק עבד בצמוד אליו, אך תמיד האמנות וענייני הרוח עניינו אותו. הוא היה בעל ידע כללי נרחב מאוד. שלט בשפות רבות (דיבר שוטף עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית. יצחק היה חולה לב. הוא היה בין הראשונים בארץ שעברו ניתוח לב ב- 1954, כשהיה בגיל צעיר יחסית. אולי בשל המחלה אשר הגבילה את תחום פעילותו האמנותית לא הצליח לפרוץ אל הזיכרון הקולקטיבי, או אל הנצחת האתוס הישראלי. יצחק חיפש עיסוקים שלא יצריכו מאמץ פיזי ניכר. הוא התחיל לעסוק בשענות - תיקון שעונים, והרחיב את העיסוק בצילום. בהתחלה צילם כתחביב בלבד ואח"כ עשה זאת גם כמקצוען, כשלא היה עסוק בבניית בתים. יצחק ידע ימים מועטים של הצלחה אמנותית, הוא צילם כפרילנס לארכיון ירושלים, למגזין נשיונל גאוגרפיק, לקרן הקיימת, לעיתון "מעריב", למוזיאון ישראל ובעיקר להנאתו. הוא נפטר בשנת 1997 והותיר אחריו אוסף בלתי נדלה של שקופיות ונגטיבים שצולמו ברובם בשנות הששים. בשל ריבוי העיסוקים וסדרי העדיפויות האחרים הוא דחה את הטיפול בהם ולא הספיק לסדר ולהציג את הצילומים באופן מסודר. בנו, דודי סעד קיבל לידיו את כל מורשתו האמנותית של אביו, וכחלק מהנצחת הזיכרון והניסיון להמשיכו, החליט ללמוד צילום באופן מקצועי, בין היתר כדרך להתמודד עם האובדן, להישאר קרוב אל אביו ולהמשיך להרגיש אותו דרך התמונות. הוא נרשם לקורס ב"דאדא" ולמד צילום ופיתוח וכך היה לו קל יותר להבין את הנגטיבים הישנים. לאט לאט נחשפו לפניו עוד ועוד נגטיבים ושקופיות שמילאו את חייו כאוצר בלום שיש לתעדו. יצחק סעד לא ביקש לספר את הסיפור של ירושלים בשנותיה הראשונות, הוא חיפש למצוא את רסיסי הזיכרון האבודים של בגדאד והנציח אותם. איני יודע אם מותם של יקירינו נעשה יותר נוח כאשר עיזבונם הוא רבבות של צילומים. אבל ישנה התחושה שבכל צילום, ישנה פיסה מהנפש החתומה על גביהם. עיזבונם האמנותי של דור האבות המורישים את מעשה האמנות לבנם, הוא כעין שכפול גנטי של הזיכרון, המבקש בעל כורכו מדור הבנים לסדרם לפי סדר וכרוניקה. דודי, בנו של הצלם יצחק סעד, פרסם תחילה תמונות אחדות כחלק מפרויקט הגמר שלו ב"בצלאל" בשנת 2002. מאז הוא ממשיך בכל זמנו ומרצו להפיץ את התמונות במקומות ציבוריים ובמסעדות בשוק מחנה יהודה, במין צורך עז להנציח ולהביא את אמנות יצחק סעד ז"ל להכרת הציבור. בתחילת 2011 פתח דודו אלבום בפייסבוק עם תמונותיו של יצחק סעד, ובכל פעם מעלה אסופת צילומים חדשה ומאז התגובות הנלהבות לא מפסיקות לזרום. זה החלק היפה ביותר בזיכרון הצילומי שהותיר אחריו הצלם יצחק סעד, צילומיו הם הגשר המחבר את דור הבנים לדור האבות והופך את האובדן האישי, למסע המחבר את תושבי ירושלים הוותיקים, דור הפייסבוק הצעיר, אל תוך עולם שיתופי, חוויתי, ערכי, נוסטלגי. זהו כוחו של העיזבון האמנותי, נוכחותו של הצלם מעולם לא נסתלקה מין העולם כל עוד הצופה החי מביט ברסיסי הזיכרון המשתקפים מבעד לצילומיו.

משפחת סעד מזמינה את הקהל הרחב ואת חובבי הנוסטלגיה הירושלמית להגיע ולהתרשם מירושלים של פעם, מהרחובות, האנשים, הבניינים ובעיקר מן התמימות והיופי של העיר -כפי שצולמו בעיני הצלם יצחק סעד. התערוכה תוצג בכל יום בחודשים הקרובים באחת מפנינות העיר המיתולוגיות של ירושלים: "בית שץ" - בית היסטורי של משפחת שץ אשר הוקם בשנת 1915 על ידי אבי המשפחה, מייסד האקדמיה לאמנות בצלאל, הפרופסור בוריס שץ. לאורך השנים גרו בבית, בנו, בצלאל (ליליק) שץ, יחד עם אשתו לואיז, שני אמנים ידועים ומצליחים בתקופתם. ביתו, זהרה שץ, כלת פרס ישראל לאומנות, יקירת ירושלים וממקימות בית האמנים בירושלים. כחלק מאותה מורשת בית שץ, עוסקת בהסברה על פעילות המשפחה, תוך שילוב אמנות המשפחה במרחב הציבורי במרכז העיר בירושלים. "חלון וקיר", הינם שני פרויקטים ייחודיים המאפשרים תצוגת אומנות פתוחה לקהל, חינם, 24 שעות ביממה.

כתובת: רחוב בצלאל 3, ירושלים.