Heavy water - רשמים מהתערוכה של פיטר גרינוואי

האדריכלות ששרדה מימי העיר הלבנה בתל אביב, כמוה כתערוכת ענק שאני נהנה לשייט בה בשיטוטים אינסופים. אך מעל כולם, מעל בית הפגודה (בין הרחובות נחמני למונטיפיורי, הרבה מעבר לבתי הבאוהאוס ברוטשילד, ישנו מונומנט אחד בתל אביב המפויחת, שעבורי הוא פיסת שפיות אירופית, הוא פאר היופי האקלקטי: בית התאומים ברחוב מזא"ה 7. בפעם הראשונה שראיתיו, חשתי צמרמורת בכל הגוף. המקום אמנם עמד נטוש, אך הבניין היה משופץ ומוכן להשכרה. מעט שקיות קרועות עפו בחצר האחורית כרוחות רפאים שסירבו לעזוב. המחשבה אודות המשיכה שלי לבית התאומים, לא הניחה לי. נשבעתי שיבוא יום ואשקיף ממרפסת דירתי אל בית התאומים. והנה כבר שנתיים שאני קם בבוקר ומשקיף עליו ממרפסתי, נהנה לשמוע את מדריכת התיירים מספרת באנגלית שבורה לתיירים על האדריכלים יוסף ברלין וריכרד פסקובסקי שסיימו לבנותו ב-1922ועל איך הפך הבניין לבית ספר הראשון לאדריכלות בתל אביב למשך שנה אחת.

הדבר היחידי שהעיב על יופיו של הבניין היה שהוא עמד שומם, זכר לימים יפים. לילה חורפי אחד נעמדתי מתחת לקשת שחיברה בין הבתים, היבטתי בעמודים הטוסקניים הנישאים ברוב פאר והדר, ליטפתי את הלבנים המסותתות להפליא וביקשתי מהמקום שהעביר בי רטט קדום שלוש בקשות: שיהיו בו בית קפה, ספרים לקריאה, וגלריה. לא עברו כמה חודשים וכך היה: במקום נפתחה החנות 'תולעת הספרים', שמשרתת חובבי קריאה וקפה ולפני שנה בדיוק נפתחה גלריית שלוש. כעת המקום הוא לא רק המבנה הניאו קלאסי הכי מרשים בתל אביב, אלא גם המקום הראשון שבו התגשמו המשאלות שלי.

בפתיחה של תערוכה חדשה בגלריית שלוש, היה נדמה שרבים שפשפו את עיניהם, מה פתאום פיטר גרינאווי בחר מכל המקומות בעולם להציג את עבודותיו 'מים כבדים' בבכורה עולמית דווקא בגלריה בבנין התאומים. המונים גדשו את רחבת הבניין, טיפסו וירדו מטה בשלושת הקומות ורחשי ההתרגשות שיוו בנפשי את אותה התחושה שרבצה בנערי הפלא שלמדו אדריכלות בשנות העשרים בבניין זה. פיטר גרינאווי הוא קודם כל במאי מחונן, גאון, שסרטיו כבר הפכו לקאלט, לאבן דרך ביצירה קולנועית המשלבת בתוכה בלשנות, פילוסופיה וארכיטקטורה. פיטר גרינאווי מטיב לפרק את הנרטיביות של העלילה ובכך מעניק רבדים למציאות מקבילה, אלטרנטיבית. שלא בדומה לקולנוע, דווקא בתערוכתו 'מים כבדים' הוא כן מעניק כרוניקה והיגיון ל'מים', להפשרת הקרחונים שנובעת מהרס הטבע של האדם. מים כבדים הם תוצאה של תהליך מלאכותי שנועד לצנן את הכורים הגרעיניים. אבל במובן הבראשיתי והטהור כותב גרינאווי "אין צורך בהקדמה מיוחדת כאשר באים לדבר על מים. אנחנו בעצמנו מעטפת של עור ונתמכים על ידי מערכת של עצמות. שני שלישים משטח כדור הארץ מכוסים מים, הכיסוי הנרחב של המים הכחולים על פני כדור הארץ הוא שנתן לו את הכינוי 'הכוכב הכחול'. המעטפת החיצונית של כדור הארץ שרוחבה כעשרה מיילים מורכבת ברובה מאדי מים. אנו נולדים במים. מים משמעותם חיים. העדר מים משמעותו מוות. מים הם מאוד פוטוגניים: קרח, שלג, אדים, עננים, נהרות, מעיינות, פלגים, דמעות, אגמים, אוקיינוסים, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי שלא להשיג צילום טוב של אחד מאלה". 

 בתערוכתו של גרינאווי הוא משלב ציור, סאונד והקרנת וידאו וכך מתקבל ציור חי, נושם מבריזה רחוקה. או כפי שהעידה אחת המבקרות "הייתי שמחה אם היה לי ציור כזה בסלון". שתי הקומות הראשונות של התערוכה מעניקות מרחב, תנועה של הטבע: אוושת העלים, שדות נעים ברוח וסממנים של אוקיינוס (כגון צדפים) מודבקים על עבודות הציור. בקומה האחרונה, אתה ניצב מול שורה של מסכי וידאו שמקרינים בשידור חוזר פיצוץ גרעיני, לצד האימג'ים האפוקליפטיים רצה כל העת, רשימת מדינות העולם. הרעש מחריד! אוזניים. פיצוצים של הפגזה הנופלת על עיירה חסרת אונים. יצאתי אל המרפסת של הגלריה ועישנתי סיגריה. הסתכלתי על מרפסת ביתי הסמוכה. זה מצחיק, כשאני בביתי אני מסתכל על בית התאומים, וכשאני ניצב בקומת הגג של בית התאומים, אני מסתכל על ביתי. לא ניתן לצמצם את חיי יותר ועדיין לחוש את המרחב הפועם של תל אביב. פיטר גרינאווי, סיפר כי את כל הציורים בקטלוג צייר בביתו שבאמסטרדם לא רחוק מהים הצפוני. על פי מחקרים המראים כי עד 2035 ביתו ייסחף בשיטפון והוא מוסיף "האסונות שהתחוללו השנה ביפן הטרידו את כולנו והזכירו לנו את שבריריותה של האשליה שאנו אכן שולטים על המים".

 
ככל שיוסיפו הימים לחלוף, אני מגלה כי אין לנו שליטה על שום דבר. אנו נעים בקבוצות וכיחידים. באים ונעלמים מהר מידי באשליית הנוכחות. אולי שם טמונה האהבה שלי לבנין התאומים: הם תמיד ביחד המבנים האלה, קרוב למאה שנה. עומדים יציבים מסותתים באבן. שום גל לא ישטוף אותם. שום גוף עירוני לא יעז לפרקם, להיפך, פרויקט השיקום עלה כשבעה מיליון שקלים. אלפים חולפים על פניו כל בוקר ומשתאים, ונדמה כי לעד הוא יישאר שם ברוב פאר. רק בני האדם הפשוטים, חסרי האמצעים, שיצטרכו לנדוד לערים רחוקות ולהידחק לבתים זולים יותר, נידחים. אילו רק בערי הפריפריה היו בונים בסגנון הניאו קלאסי, עם קשתות ועמודים טוסקניים, במקום כל אותם שיכונים שחלומות נקברים תחתם - נדמה כי אז יכולתי לעזוב את תל אביב מבלי לחוש את סוף העולם קרב.