התערוכה הבינלאומית "קוד פסיפס", תערוכת אמנות בינלאומית של פסיפס עכשווי, תיפתח ב- 15.10 בגלריה על הצוק בנתניה, ותהווה חלק מהפסטיבל "נתניה בפסיפס". בצד אמני הפסיפס הישראליים יקחו חלק בתערוכה אמנים איטלקיים מבירת הפסיפס העולמית- רוונה. היצירות המוצגות בתערוכה ישלבו בין מסורת הפסיפס העתיקה ובין התכנים והאמצעים הטכנולוגיים החדשים של האמנות המודרנית.את התערוכה אוצרת ד"ר לינדה קניפיץ מהמרכז הבינ"ל לתיעוד פסיפסים, רוונה ביחד עם אסתי דרורי ודורון פולק . לעיון במאמרה של דר' לינדה קמניץ - פסיפס אמנות עתיקה בכסות חדשה ונועזת .
הפסיפס, או בשמו הלועזי מוזאיקה, נוצר כטכניקה של בניה ומלאכה אשר התפתחה לאמנות. הפסיפס הוא בין האמנויות העתיקות ביותר והוא קיים כבר מהמאה ה-3 לפנה"ס. כיום מתברר כי גם האמנות המודרנית לא זנחה את הפסיפס ולאחר תקופה ארוכה שבה כמעט ונעלם, חזר הפסיפס אל זירת האמנות העכשווית. הטכניקה המסורתית לא נעדרת מהיצירות המודרניות והיא משמשת כלי לבחינת ההווה.
אמני התערוכה "קוד פסיפס" יוצרים אמנות מודרנית ורלוונטית כשהם נשענים על מסורת היסטורית של טכניקה נצחית ועמידה. גם אם בפועל חלקם מוותרים על שימוש באבן שהיא מרכיב הפסיפס המסורתי, העיסוק הנושאי בזיכרון ובאופן בו אנו מנציחים, נשמר בכל היצירות.
בין האמנים הישראליים שייקחו חלק בתערוכה אפשר למצוא את מרב סודאי ודינה שנהב, אשר מנציחות את הגיבורים שלהן ברשת צבעונית של פסיפס. סודאי "רוקמת" בטכניקת מוזאיקה מסורתית דימויים של קורבנות פיגועים שלקחה מעיתונים, ומנסה להעביר לצופה את האבסורד בחיים תחת שגרה מדממת. שנהב מציגה דמויות של חיילים ודמויות תנ"כיות על רצפת פסיפס כמו שנהגו בעת העתיקה. אך רצפת הפסיפס של שנהב עשויה ספוגים מתכלים המנוגדים למושג ההנצחה בחברה הישראלית. הגיבור המנוצח של זיו גנל הוא טיגריס, חיית טרף שמתה וקמה לתחייה בפריחה של אלפי פרחי פורצלן.
עבודותיהן של דורית פלדמן , שלומית באומן, אריאל מיודוסר ומירי צ'ייס ממשיכות את השילוב בין טכניקות מסורתיות לאמצעים טכנולוגיים מודרניים: פלדמן משלבת שרטוטי מפות עתיקות עם שתי וערב של אבני הפסיפס ועם נוף מדברי קונקרטי שצולם והודפס. באומן ואריאל משלבים קרמיקה ווידאו עם דימויים פסיפסיים הנבנים באמצעות מחשב ומירי צ'ייס משתמשת בשפת הפיקסלים בכדי למחות על עולם השקוע כולו בטכנולוגיה דיגיטאלית ובתרבות האינטרנט.
דורית פוקץ מדגימה בעבודתה את אורך הרוח הנדרש מאמן הפסיפס כשהיא בונה בסבלנות אין קץ את עיר חלומותיה ממגנטים המחוברים זה לזה (ועלולים להינתק זה מזה בכל רגע). אורלי נזר מציגה אובייקט רצפה בפרספקטיבה מתעתעת ובודקת תוך כדי כך את כושר ההתבוננות וההבנה שלנו.
יצירתו של דוד וקשטיין "1/4 ריגה" היא חלק מתפיסה חברתית מעמיקה. וקשטיין מאמין כי הרכבת פיסות האבן הצבעוניות לכלל יצירת אמנות אחת, מכוונת לחדור כלהב אל לב הקפיטליזם ולשמש מטאפורה לכוח המאחד של האמנות. אריק כלפון ממשיך את קו מחשבתו של וקשטיין, וביצירתו "קמפינג" הוא מציג חומר ארעי וזמין אשר בידיי יוצרו הופך למוצג חזק הבנוי מפסיפס דעות ואמירה אמנותית חברתית ועדכנית.
מיכל שמיר בונה מסוכריות פסיפס של עולם חדש ומתוק, עידו שמי עושה שימוש בטכניקה נאיווית וילדותית דוגמת הקומיקס, אך הוא מניח סימן שאלה גדול לידו- האומנם תמים הוא?
קבוצת אמנים בפסטיבל חוקרים דרך יצירותיהן את שורשי זהותם: אילנה שפיר, ילידת סרייבו, זוכרת בהתרגשות את ימיה הראשונים בעיר אשקלון ואת פסיפס הדמויות הנפלאות של העולים החדשים אותם הרכיבה בטכניקה הספונטאנית שלה במוזאיקה. טובה לוטן טווה בפסיפס חרוזים את דימויי ילדותה ואסד עזי בחר לחקור את חזותו החיצונית ופיסל את פניו בפסיפס.
הגר ויעקב חפץ מציגים עבודה משותפת של פורטרט האמן תחת שטיח קילים עשוי פסיפס, ישראל רבינוביץ מתגעגע לסמלים הישנים של ישראל- המנורה והזית ואבישי אייל, אשר מחבר בעבודותיו בין האישי והפוליטי, מתייחס בציור "אחי" לשתי המשמעויות של המילה: אח ביולוגי וחבר לנשק.
ורדה גבעולי ואילן גלבר בנו פסל שהפסיפס המשולב בו נבנה מהחומר שנגרע מהאבן והפך לאבני פסיפס שממחישות את החסר. ז'אק ז'אנו צורף וצורב בברזל פסיפס של מלים מספר תהילים.
רוסלן סרגייב יצר מסיכה בהשראת "הקומדיה דל ארטה" האוטמת ומחצינה כאחת מחשבות ורגשות.
עשרת אמני רוונה הם לכאורה קבוצה הומוגנית המייצגת את "אסכולת רוונה" המבוססת על מסורת המוזאיקה הביזאנטית עתיקת היומין, אך למעשה זוהי קבוצה מגוונת של אמנים מארצות מוצא שונות עם מטעני תרבות שונים ודבק המוזאיקה הרוונית הוא המחבר ביניהם.
לוקה ברבריני, עוסק בנושאים עכשוויים כגלובליזציה ומחאה חברתית כשהוא משתמש בטכניקה עתיקה- וורטיקטיקולטום, (יצירת קווי מתאר במוזאיקה המבליטים את צורת הדימויים). באמצעות קווי המתאר הוא מתכתב עם המושג המילולי העכשווי של הפסיפס ומציג מגוון פנים וזהויות של אזרחי העולם. אריאנה גאלו מציגה פופ-ארט בצורת קומיקס יפני. ביצירתה מופיע דימוי מצחיק ומרתיע כאחד של ילד תמים המשתמש בנשק קטלני. אלמוט סחופס ילידת גרמניה החיה ויוצרת ברוונה ,עוסקת במושג הזיכרון וההנצחה באמצעות שילוב פסיפס מסורתי עם משטחים גדולים של חומרים עכשוויים דוגמת מתכת אפורה המזכירה מצבות ישנות בבתי קברות. מרקו דה לוקה משלב ביצירתו בין שברי חרס, מתכת קרה ואדמה חמה בכדי לגעת במושגי החיים והמוות.
קבוצת CaCo3היא קבוצה המורכבת משלושה אומנים החיים ויוצרים ברוונה: אניקו פריירה דה סילבה, ג'וזפה דונלויה, פבלוס מברומטידיס. ביחד הם משתמשים בטכניקת הפסיפס הביזנטית בכדי ליצור אשליה אופטית של יצירה המשנה צבע וצורה בהתאם לזווית הראייה.
טאקאקו היררי, בוגרת החוג לציור באוניברסיטת הירושימה ובית הספר לפסיפס ברוונה משלבת בין נוקשות אריחי הקרמיקה לבין המוטיבים הצמחיים והנשיים העדינים. ברקע עבודה מהדהדת כל העת פילוסופיית הזן.
לינו לינוסי, בוגר בית הספר במילאנו, חורג במקצת מגבולות 'אסכולת רוונה', ומציג עבודה חופשית יותר העושה שימוש באריחי אמייל ונציאני בצבעים מרהיבים.
לצד התערוכה, בגן טיילת שקד יחנך פיסלה של האומנית האיטלקית, פרנצ'סקה פברי אשר נוצר במיוחד לכבוד הפסטיבל. הפסל מתייחס אל הים והגן הסובבים אותו ומייצג את האופן בו רואה האומנית את מדינת ישראל ואת העיר נתניה: "מפגש של תרבויות ורב גוניות. תושבים אשר קשורים לארצם אך גם פתוחים ומודעים לעובדה שישראל ובמיוחד נתניה אשר שוכנת על שפת הים התיכון, מהוות צומת היסטורית של תרבויות קדומות. הפסל, אשר מורכב מעמוד מתכת המשדר קלילות ונוכחות, דומה לישראלים אשר גם הם קלילים, פתוחים לקבל את האחר אך גם יציבים בנוכחותם".
"קוד פסיפס" הוא ניסיון לפצח קוד חברתי והיסטורי של אמנים הרואים את ההווה גם בעיני העבר. התערוכה היא חלק מפסטיבל "נתניה בפסיפס"- פסטיבל ביוזמת עיריית נתניה הוא פרויקט בינלאומי ראשון בסוגו העוסק באמנות עכשווית בפסיפס. הפסטיבל יתקיים בחוה"מ סוכות (15-18/10/11) ובנוסף לתערוכה יתקיים בו כנס אקדמאי, אירועים קהילתיים ופעילויות פסיפס לכל המשפחה.
משך התערוכה: 15/10/11-15/11/10
גלריה "על הצוק"
המעפילים 19 נתניה
שעות פתיחה:
שני-שישי: 10:00-13:00
שני-חמישי: 17:00-20:00
שבת: 10:00-14:00
בימי הפסטיבל התערוכה תהיה פתוחה גם ביום ראשון
