לראות את עצמך גדל במבנה הספירלי של הקיום

האם ישנו פיתרון למשוואה המתמטית שהציבו לך ההורים ביום שנולדת?

מאותה השנייה של הוולדות כל בחירותיו של האדם המודעות והסמויות מן העין הן נגזרות מתוך הנחה ראשונית זו. תל אביב של אותה שעת צהריים, הייתה מושלמת מדי. מושלמת במובן של מציאות מסודרת, נקייה מדמיון ושאלות. מזג האוויר לא חם ולא קר, שמיים בהירים ומושחזים, רחש האדם המפטפט חרש היה במידה שיכולת להאזין לציפורים. המבנים במתחם ביאליק מסבירים לך ביופיים הסימטרי למה זה נבחרו על ידי אונסקו כאתר תרבות עולמית. בו ברגע שכל המראות של תל אביב נוסכים על פניך מציאות נטולת שאלות, נזכרתי במשפט משיר של טי. אס אליוט "אין האדם יכול לשאת מציאות רבה מידי". משהו מהאחיזה במראות מבקש לכלותם.

"זה בידיים שלנו" (It's in your hands) הוא שמו של פרויקט אמנותי רב מימדי שנפתח ביום שישי ה-13 במאי 2011 בבית העיר בשיתוף מגזין פיקניק. שלושה פרויקטים חזותיים, ארוגים אלה באלה: משיכות הצבע הססגוניות מרוחות על הקיר, מחברות בין שני חללים: הקומה הראשונה והשנייה היו של דן ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 1988. עליהם מצוירת קליגרפיה עמוסה במילים לטיניות צפופות וציוריות (לקוחות משיר היפ הופ של שנות השמונים),שעיצב צייר הגרפיטי ההולנדי ווין הורס, ומעל הכול תלויה סדרת צילומי פורטרט של חבריה לכיתה של הצלמת האמריקאית רובין מור. בשנות השמונים בתיכון לה-גווארדיה בברוקלין, ג'יימס מרפי, מורה למתמטיקה הגה שיטה מהפכנית ללמד פיתרון תרגילים בחשבון בעזרת חוטי סבתא סורגת. את רגע הפיתרון של התלמידים וצורתו ההנדסית, הנציחה רובין מור בעדשה עמוסת חיוכים.

בחצר של הקומה הראשונה בבית העיר ישבתי לשיחה נעימה עם גדול המעצבים הגרפים דן ריזינגר. קצרה היריעה להכיל את מלוא עבודותיו. הוא עיצב את הלוגו של אל-על, חברת התרופות טבע, עיטור העוז, עיטור הגבורה, עיטור המופת, ועוד עשרות אולי מאות של עיצובים גרפים שלולא הוא, יש תחושה כי הארץ הייתה נותרת פרומה, אבודה, חסרת איחוי רעיוני. מה היה בפסי הצבע שכה הטריד אותי? אני שואל את דן ריזינגר כשהוא מוצץ בסיגריה. "לתת קונטרה למסודר", עונה לי במשפט אחד. תמיד משפט. אבל המשפט שהוא מעצב בלשונו, מעכב את מחשבתי, וגורם לי לחשוב על דבריו. הוא אוהב להתבטא בריכוזיות מינימאלית. שפתו וכוחו האומנותי הוא כמו פצצה הנוחתת בעמקי הגוף המתפלג. ריזינגר: "אמרתי לעצמי, בוא נפוצץ את הסדר של המבנה. לפרק בצורה שזה נותן כיוון. מכות כבדות לצבע הכהה, לפרק את החלל וליצור ריתמוס כללי".

כן, אבל היכן ידעת את מיקומו המדויק של פס הצבע בחלל?

"אלו מאקרו של מכות צבע, שמוציא אותך מהעולם של תשעים מעלות וגורם לך לחשוב מחוץ למקובל. האינטואיציה שלי הוקפאה לצורות מוגדרות".

.

"המג'יק והלוג'יק", מונח שתבע דן והוא מקפל בתוכו את כל העשייה. כשאתה מתחיל ליצור את העבודה שלך בצורה לוגית, לקראת סופה, קורה הקסם. "כל אחד יכול להיות לוגי, אבל לא בכל יצירה קורה המג'יק, ואת זה יש רק לאמנים. אם אתה רוצה שאלוהים יצחק, ספר לו על התוכניות שלך. כשאתה מתחיל עבודה עליך להיות משוחרר. אל תחשוב על מה יצא", מסביר ריזינגר. ואני שואל האם זה שהאומן יודע את הטכניקה של עצמו לא מבטל את הקסם שביצירה?

"אתה חייב לראות את עצמך בגידול הספירלי של הקיום", הוא משיב ופולט עשן המסתלסל ברוח העולה.

אחרי כמה כוסות של ערק הדרים, כמה כוסות של יין, משהו מתחיל לקרות לי, אני חושב שזה היה הרגע שבו זווית המציאות הנוקשה התמוססה לנגד עיני, חזרתי שוב לתערוכה וראיתיה מעיניים מבושמות, משוחררות, כפי שמביטים במעוף הציפורים.

לפתע מכות הצבע שמחברות את החללים בין הקומה הראשונה לשנייה פערו לנגד עיני כאוס בצורניות מינימליסטית. הסדר התפוצץ! נוצר אי סדר שניתז לכל הכיוונים, ומשם התחיל, מאיזשהו מקום רחוק, רצון לקבל שפה, קליגרפיה, שבעיני היא חידה, או כפי שסיפרה לי האוצרת הראשית של התערוכה, איילת ביתן-שלונסקי "חיבור בין המיינד לדת היוצרת תמונה מיסטית". התמונה המיסטית היא הרוח החידתית, בהביטך באינספור האותיות הלטיניות מתחיל להיווצר הרושם שהחלל מתכווץ פנימה, משווע לתשובה, לפנים אנושיות שיעניקו את הפיתרון. והנה! כשהעיניים שלי חוזרות ומביטות בעשרות התלמידים המאושרים אוחזים במו ידיהן המתוחות את הפיתרון - קרה המגי'ק. לרגע אחד כשהתבוננתי בפלא הזה של הצורות ההנדסיות שנמתחו מכפות ידיהם של התלמידים, יכולתי לראות שוב בתוכם - קליגרפיה, כעין היה משול הרגע להרחבת התודעה וכיווצה. הנצחת המבנה ההנדסי שהיה מושתת על יסודות מתמטיים והביא את הפיתרון, חזר אל הנקודה של התמונה המיסטית. אך הפלא עוד יותר גדול בעיני, כשצללתי פנימה לפיתרון המסורג שהחל כמשוואה מתמטית שהגה ג'יימס מרפי, ראיתי את מתאר קווי הצבע הראשונים, השבורים, שצייר דן ריזינגר, רק הפעם היו ערומים, דקים, מבלי צבע, בנויים מחוטי צמר סרוגים. הייתה זו חזרה אל האמת הפשוטה. שהרי כל ההחלטות הגלויות או הסמויות שהובילו אל הפיתרון, או כשמה של התערוכה "זה בידיים שלנו", שם צפונה חידה נוספת גדולה יותר. היות והפיתרון לכל קושייה שנציב, תמיד חופן בתוכו תמונה רחבה יותר של סוד חיינו. האם ישנו פיתרון למשוואת חיינו שהציבו לנו ההורים ביום שנולדנו? התשובה היא כן, אבל הפיתרון ידרוש בעל כורחו לספק רמזים חדשים לשאלה הבאה, להמשך העמקה. וכך זה חוזר חלילה. הפיתרון של משוואת חיינו לעד ישיבנו אל החלל המפורק, אל הריתמוס הכללי, אל הנקודה שאולי ונתעייף ולא נרצה לשאול יותר, או שנסתפק בתשובה אחת. אני רק מקווה שהיום הזה לא יגיע לעולם. כפי שדן ריזינגר אמר במשפט אחד ועיצב את כל הפרדוקס הקיומי לפיתרון שניתן לחיות איתו בשלום, "לראות את עצמך גדל במבנה הספיראלי של היקום".