בין האמנים המציגים בתערוכה:
גלעד אופיר, מיכה בר-עם, יאיר ברק, שרון יערי, אלכס ליבק, חנה סהר, רן סלווין, דוד עדיקא, ברי פרידלנדר, מיקי קרצמן, יעל ברתנא, פבל וולברג
בתערוכה זו מציגים 44 צלמים כ-200 תצלומים, רובם מקומיים וחלקם אירופיים. השפעת הצלמים האירופיים על הצילום המקומי העכשווי,, מיוצגת בתערוכה במיצב צילומי של וולפגנג טילמנס הבריטי ובסדרת תצלומי תל אביב של ז'אן מארק בוסטמנט הצרפתי.
בתערוכה זו מוצגים תצלומים מנקודת מבט שונות על תל אביב -יפו, בתצלומים ניתן לראות נופים אורבניים ומעט דיוקנאות, הן אנונימיים והן מוכרים, שתועדו בעשור האחרון בתמונות ובעבודות וידאו של אמנים מהארץ ומחו"ל. נראה לעין שהבחירה לצלם את תל אביב ודמויות מתוכה אינה נובעת בהכרח מעיסוק בעיר כנושא המרכזי, אלא תל אביב משמשת כמקור לדימויים מן המרחב הפרטי וכנוף למסעות אישיים. המפגש עם העיר מתואר לפעמים כחוויה אינטימית ואפילו כסביבה להתבוננות פנימית ולהתבדלות, ולפעמים כזירת מחקר על תופעות אנושיות ומבנים חברתיים שמיוצגים בעיר.
בהפוגה קלה מה"עיר ללא הפסקה" ומהתרפקות מסוימת על זיכרון מצולם של העיר שצמחה מן החולות- נראה שהאמנים מפנים את מבטם מן העיר הסואנת ושוקקת חיים אל המחוזות השקטים ומבודדים מעט - ומתקבל דימוי ביניים, שקט אמנם אך לא דומם, מאוכלס בדמויות ספורות אך רווי בנוכחות אנושית/עקבות אנושיים. נראה כי המלנכוליה שאפיינה את מראות החצר האחורית מוצאת כעת נחמה בדימויים אלו ומעתיקה אותם אל החזית, לא עוד כקינה פואטית על עזובה אלא כהצהרה אמנותית אנטי היררכית המעמידה את האסתטיקה של השוליים ושל הבנאליה, כייצוגית.
ניתן לראות נקודות ציון וסמלים היסטוריים כמו רידינג, נמל יפו ומגדל שלום נוכחים בנוף המצולם לצד סימני היכר מאוחרים יותר כמו מתחם הבורסה, מגדלי עזריאלי והקריה. אלו מצטברים לקו אופק מורכב ודינמי שצרובים בו חזונות והישגים, ולקו מתאר משורטט בתנועת מנופים, שנרשמת בו בשורה מונומטלית של קידמה.
