ויז'ה-לֶה בּרֶן: אמנית בצרפת המהפכנית

מארי אליזבט-לואיזויז'ה-לֶהבּרֶן (1842-1755) נמנית על המשובחים שבאמנים הצרפתיים במאה ה-18 ועל האמניות החשובות ביותר בכלל. היא הייתה אוטודידקטית בעלת מיומנויות ייחושיות כציירת דיוקנאות, וזכתה להצלחה בצרפת ומחוצה לה באחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה האירופית. התערוכה ויז'ה-לֶהבּרֶן: אמנית בצרפת המהפכנית, הוצגה לראשונה בפברואר 2016 במוזיאון המטרופולן בניו יורק  ,הנה הרטרוספקטיבה הראשונה המוקדשת לאמנית זו בתקופה המודרנית. 80 היצירות בתערוכה  יכללו ציורי שמן ומספר ציורי פסטל מאוספים אירופיים ואמריקניים ציבוריים ופרטיים.

 שנותיה של ויז'ה-לֶהבּרֶן בפריז

אליזבט-לואיזויז'ה-לֶהבּרֶן נולדה בפריז בתקופת מלכותו של לואי ה-15. היא הייתה בתו של צייר דיוקנאות במדיום הפסטל, שמת בהיותה בת 12. היא הייתה אוטודידקטית, ובשנות העשרה לחייה כבר עבדה באופן עצמאי כציירת דיוקנאות, בהשגחה ובליווי של אמה, ותרמה לפרנסת המשפחה. ב-1774, היא חויבה להצטרף לגילדה של אמנים, ובגיל 19 היא הציגה לראשונה באופן פומבי, בסלון האקדמיה דה סנט לוק.

ב-1776, היא נישאה לז'אן בפטיסט פייר לה ברן, סוחר אמנות ומומחה לאמנות, ולשניים נולדה בת, ז'ולי. נישואיהם היו בעיקר נישואי נוחות, ששניהם הפיקו מהם תועלת, אם כי המקצוע של בעלה מנע ממנה תחילה להתקבל לאקדמיה המלכותית לציור ולפיסול.

 

אליזבט-לואיז ויז'ה-לֶה בּרֶן, שארל אנדרה דה קאלון, 1784. שמן על קנבס. Royal Collection Trust / H. M. Queen Elizabeth II

בגיל 23, היא זומנה לוורסאי כדי לצייר את מארי אנטואנט (1793-1755), שהייתה צעירה ממנה במספר חודשים. המוקדם מבין שלושת הדיוקנאות בגודל טבעי של המלכה אשר מוצג בתערוכה הוא מארי אנטואנט בשמלה חצרונית (1778, המוזיאון לתולדות האמנות, וינה), אשר נשלח ב-1779 אל אמה של המלכה, הקיסרית מריה תרזה מאוסטריה. הציור החשוב ביותר של המלכה, שהוזמן כציור תעמולתי למען המונרכיה והוצג בסלון של 1787, הוא מארי אנטואנט וילדיה (המוזיאון הלאומי של טירות ורסאי וטריאנון), שבו היא מתוארת כאם מלכותית עם יורש העצר ושני אחיו.

אמנות הציור בצרפת טופחה ע"י האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול, שנוסדה בפריז ב-1648, בהנהגתו של שארל לה ברן (1690-1610). על הנשים נאסר ללמוד באקדמיה זו, משום שהסטודנטים למדו את האנטומיה האנושית ואת עקרונות הרישום באמצעות רישומים של דוגמן גברי עירום. האקדמיה המלכותית גם שלטה על הנגישות לאקדמי דה פראנס ברומא, שם נהנו אמנים צעירים מהזדמנות ללמוד ולחקור את הפיסול ואת המונומנטים מן העת העתיקה. לנשים התאפשרה רק נגישות מצומצמת ביותר אל הסלונים של האקדמיה, שבהם הציגו חברי האקדמיה את יצירותיהם בפני מביני עניין, מבקרים ופטרונים פוטנציאליים (מבין 550 החברים בארגון במהלך 150 שנותיו, רק 14 היו נשים). משנשללה ממנה הכניסה אל הארגון האצילי הזה משום שבעלה היה סוחר והקשר עם המסחר היה אסור, ויז'ה-לֶהבּרֶן הצליחה להיכנס אליו רק לאחר שמארי אנטואנט ולואי ה-16 התערבו בעניין.

ויז'ה-לֶהבּרֶן הגישה את הציור השלום משיב את השפע על כנו (1780, מוזיאון הלובר, פריז) כדי להתקבל, ותמונה זו הוצגה גם בסלון של שנת 1783. היא זכתה להצלחה, והציגה כמעט 40 יצירות בארבעת הסלונים שהייתה לה נגישות אליהם (1783, 1785, 1787, 1789). ביצירתה, היא איזנה בין החדשנות והמסורת, ויצרה דיוקנאות אינטימיים וציבוריים, כולל, לדוגמה, הדוכסית של פוליניאק (1783, ורסאי) ועמנואל דה קרוסול-פלורנסאק (1787, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות). היא התלבשה בפשטות, בלבן, עם שיער פזור ולא מפודר, וחלק מן הנשים שציירה מדגימות את המעבר מן הפורמליות לסוג של מודעות חדשה, שנעשתה אופנתית באותה עת. ויז'ה-לֶהבּרֶן הייתה יוצאת מן הכלל, לא רק בשל הכישורים הטכניים שלה, אלא גם בשל ההבנה והאהדה שלה כלפי האנשים שדגמנו עבורה.

שנות הגלות

אליזבט-לואיז ויז'ה-לֶה בּרֶן, מארי אנטואנט עם ורד, 1783. Lynda and Stuart Resnic

ב-1789, ויז'ה-לֶהבּרֶן נאלצה להימלט מצרפת בשל הקשר שלה עם המלכה. היא נסעה עם בתה לאיטליה, שם היא נבחרה ב-1790 כחברה באקדמיה די סן לוקא ברומא. היא עבדה באופן עצמאי בפירנצה, בנאפולי בווינה, בסנט פטרסבורג ובברלין. היא צברה הון כאשר ציירה, בין השאר, את מלכת נאפולי ואת ילדיה (דיוקן מ-1790 של בתה של המלכה, מריה לואיזה, מוצג בתערוכה), את דודותיו של לואי ה-16 (מדאם ויקטואר, 1971, מוזיאון האמנות של פיניקס, ומדאם אדאלייד, 1791, מוזי ז'ן ד'אבווויל, לה פרה) ואת אחותו של נפוליאון, קרולינה, שהפכה למלכת נאפולי (1807, ורסאיי). היא בילתה שלוש שנים מוצלחות בווינה (דיוקנה של נסיכת ליכטנשטיין, 1793 אוסף פרטי, ניו יורק), ושש שנים נוספות ברוסיה, שם ציירה את בני משפחתה של קתרינה הגדולה ואת מלך פולין לשעבר (1797, ורסאי).

יצירותיה הוצגו בסלונים הפריזאיים גם בהיותה בגלות. בסופו של דבר, היא שבה לצרפת לתמיד ב-1805, ומאוחר יותר היא פרסמה את זיכרונותיה (1835 ו-1837), וכך נודעו פרטים אודות האמנות שלה וחייה באירופה במאה ה-18.

היא הלכה לעולמה בפריז ב-1842, בגיל 86.

אוצרת התערוכה היא קתרין ביטז'ר, אוצרת במחלקת הציור האירופי במוזיאון.

התערוכה תוצג בגלריה הלאומית של קנדה באוטווה, ותוצג שם מ-10 ביוני ועד 11 בספטמבר 2016.

אליזבט-לואיז ויז'ה-לֶה בּרֶן, דיוקן עצמי, 1790, שמן על קנבס. Galleria degli Uffizi, Corridorio Vasariano, פירנצה (1905)	אליזבט-לואיז ויז'ה-לֶה בּרֶן, הברונית קרוסול-פלורנסאק, 1785. שמן על עץ. Musée des Augustines, טולוז