זמן וודו - מאמרו של דוד שפרבר לתערוכה בשם זה בגלריה מנשר

חוקרי תרבות רבים הצביעו בעת האחרונה על תופעת ה"היקסמות המחודשת" (Re-Enchantment) המתבטאת בתרבות זמננו בחזרה אל המיסטי, הטרנסצנדנטי, הרוחני והדתי. התזה העומדת ביסוד התערוכה "זמן וודו" המוצגת כעת בגלריה מנשר, נסמכת על תיאוריות "פוסט-חילוניות" חדשות מעין אלה. דרך נקודת מבטם של שלושת האמנים – אסי משולם, תם תומר גולדברג ומוראג רובננקו מצביעה האוצרת מיטל רז על חזרתה של הדת לאמנות כאחת הסוגיות הבוערות בעשור האחרון בשיח האמנותי. לדבריה "בתערוכה, כל אחד מהאמנים יוצר מערכת פרטית של מיתוסים ופולחנים, סוג של טקס וודו אמנותי, ויחד הם בונים חלל המקדש את הטומאה ואת הבזות – שתי קטגוריות המתאפיינות בגבוליות, בכאוס ובחוסר סדר...". למעשה, חוקרים פוסט-חילונים מצביעים על כך שהפער בין מה שמסומן כרוחני, מיסטי וטרנסצנדנטי לזה המכונה 'שמאני', 'מאגי' ו'אזוטרי' הוא הבניה שנוצרה מתפיסה אירופוצנטרית, שראתה אך ורק את הדתות המערביות כמושא התייחסות ראוי (לחיוב או לשלילה). הדתות המונותאיסטיות יצרו קישור טוטלי ואבסולוטי בין האל לרוחניות, השולל מנעדי רוח אחרים (פוליתאיזם, שמאניזם) ומגדיר אותם במונחים של נחיתות. כיום, אמנים ותיאורטיקנים רבים לא נכנעים להבניה זו – הם פועלים מן המקום שבו קורסים מנגנוני הזיהוי ואין אפשרות להפריד בין העולמות, וכך מציעים לצופים תנועה וירטילית לא פוסקת בין עולמות רוח שונים.

אסי משולם מציג בתערוכה – בין השאר – מקבץ עמודי טוטם שעליהם מוטבעות אותיות עבריות, ובראשם ראשים של ייצורי כלאיים מפלצתיים. העבודות הללו מתקשרות ל"מסדר הטומאה" שמזכיר קצת תפיסות שבתאיות, והוא מעין דת חדשה שיסד האמן ולדבריו – לצורך הפצתה, הוא עושה שימוש בעולם האמנות.

מוראג רובננקו הציגה במקום את המיצג "בור של אור" בו היא ישבה על כסא עץ גדול ותפרה שמלת שומן בשר חזיר.

מן העבודות החזקות בתערוכה הם היצירות של  תם תומר גולדברג: מיצב של טליתות קרועות ומרופטות התלויות על ענפי עץ, שמאזכרות מנהג נפוץ של קשירת בדים על עצים קדושים, וגם תיק מרופט של ספר תורה מזרחי השכוב על הרצפה מפתחו מבצבץ זנב חתלתול שחור, ומתוכו בוקע קול של יללת חתול.

הסוציולוג פיטר לודוויג ברגר עמד על כך שהפעולות הדמיוניות, האינטלקטואליות, הרליגיוזיות והאסתטיות של בני אדם ("המישור האחר", בלשונו), מאיימות על הסדר החברתי היומיומי. על כן, החברה ממשטרת אותן ודואגת שלא ישתלטו על החיים המעשיים. מנגנוני החברה עושים זאת על ידי ניתוב האנרגיות האלה למקומות שבהם יוּתר להן להתממש תחת שליטה. משום כך, גרס ברגר, החברה יוצרת ממסדים דתיים, שמטרתם לשלוט ולמַשטר התפרצויות רליגיוזיות ("גירוש שדים", בלשונו). אליבא דברגר, בניגוד לתפיסה העממית, הדת הממוסדת אינה מערכת שדרכה מתבטאים מאוויים רוחניים, אלא דווקא מערכת חברתית האמונה על דיכויים (או לכל הפחות מיונם ומשטורם). על כן עולה חשיבותו של עולם האמנות כדרך מילוט או פריצה של אקט "גירוש השדים" הזה.

לפי תפיסה זו, יצירות רבות – ביניהן אלה המוצגות בתערוכה – ייקראו דווקא כחותרות תחת הדת הממוסדת משום שהן מקדמות את ההתפרצות של "המישור האחר": המיתי, השמאני, האזוטרי, המאגי, הפגאני, היצרי, הבזוי, זה שאינו נכנע לגבולות ברורים. במילים אחרות נראה שיש כאן השפעה של תחייתה של תרבות ניאו-פגאנית.

למרות שלא מקובל לחשוב כך, הפגאני נוכח גם בהוויה היהודית, וזאת על אף הניסיונות – שנחלו הצלחה לא מבוטלת – להדחיק אותו. לדוגמה, המסורת המקראית ביחס לקורבנות הכהן הגדול ביום הכיפורים ייחדה "גורל אחד לאדוני וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא ט"ז, ח'). מפשוטו של המקרא עולה כי "עזאזל" הוא ישות אחרת מה' – מעין "סיטרא אחרא" אם להשתמש בטרמינולוגיה מאוחרת יותר – וכי השעיר המשתלח הוא למעשה קורבן שנשלח ל"ארץ גזֵרה", מקום מושבה של ישות דמונית. מסורת חז"ל טשטשה את פשט המקרא ופירשה את המילה "עזאזל" כשם של מקום. המשנה (יומא ו', ד') אף ידעה להצביע על מיקומו המדויק (צוק במדבר יהודה שממנו, על פי מסורת זו, היו זורקים את הקורבן). אלא שהמסורת הפגאנית לא הודחקה כליל. בימי הביניים רמז הרמב"ן (במה שהוא מכנה "סוד", המסתמך על מסורת חז"לית אחרת) שמשמעות הציווי היא ש"היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים". בדור האחרון הצביע על כך אחד מגדולי ההוגים היהודים בארה"ב, הרב יוסף דב סולוביצ'יק בספרו "על התשובה": "הדברים מזעזעים: רחמנא ליצלן! איך יכול הרמב"ן לומר דבר כזה? הקרבת שעיר לשטן. הרי זו עבודה זרה! זהו באמת פירוש מבהיל".

ביטוי ציורי של השטן כדמות מפלצתית-היברידית רווח באמנות, והופיע לא פעם גם באמנות היהודית. בהקשר הספציפי הנדון מתואר האיש העתי, המשלח את השעיר לעזאזל, במחזור היילברון מהמאה ה-14 כעומד בראש צוק ומתחתיו מפלצת בעלת קרניים, המחכה לקבל את השעיר. דמות העזאזל השטנית הזאת מזכירה בהווייתה ובמראהּ את דמויות ראשי הטוטמים  שמציג אסי משולם בתערוכה. דומה שמשולם לא רק עושה שימוש במטבעות לשון וסגנון סמי-מקראי (כפי שעולה בספר "רועכם", שנכתב על ידו), אלא גם מנכס מחדש עולם פגאני עתיק, שמעלה באוב את המוכחש של בן התרבות היהודית והמודרנית. משולם, למעשה, מציע לצופה בכחנליה סמי-יהודית שובבה ופרועה, שאינה נכנעת לגבולות המקובלים שבין הטמא לטהור. בדומה, גם כמה עבודות של תם תומר גולדברג נוטלות אביזרי יהדות טקסיים ומלבישות עליהם עלילה מאגית-פגאנית.

למעשה, מאגיה (שחורה), עולם של קמעות וטקסים ושיח "פגאני" חי מאפיין ענף נרחב בתרבות היהודית, אלא שעמדה מעין זאת, גם אם היא עולה לפעמים בשיח, אינה מוצאת לה מהלכים בולטים בשדה. התערוכה "זמן וודו" אם כן, יכולה לשמש כזרז או כפתיח לעיסוק רחב בתרבות עומק מודרת ויכולה גם להיות מסומנת כשותפות אמיצה למגמות תרבותיות חדשות-ישנות.

"זמן וודו" – אסי משולם, מורג רובננקו ותם תומר גולדברג
גלריה מנשר, תל אביב.אוצרת: מיטל רז