הצד האחר של ניר הוד

התערוכה "נובה 7"  ,בגלריה אלון שגב, מבוססת ברובה על ציורים שנעשו בשנתיים האחרונות. ציורים אלה ממשיכים בפיתוח של עולם הדימויים הייחודי של הוד, ומפנים אל עולמות כמו-קולנועיים המאכלסים בתוכם דרמה, בדידות, חלום, מין ואורח-חיים מפוקפק המערב בין דקדנס ופאתוס, בין ריחוק להתכוונות-יתר. הריאליזם של הוד אינו קשור בחקירה אודות סדר חברתי כזה או אחר. הציורים לא עסוקים בהשגה של ידיעה של מה שמצוי מעבר להם, אבל אפשר להגדיר את האופן שבו הם עושים טרנספורמציה לחלל שבו הם מוצגים כמכניזם של "שידור חי". הציורים הם לא רק ייצוגים של מציאות אלא פועלים כמו מסכים המראים מה קורה ברגע נתון. הכל בהם קורה עכשיו, ברגע שצופים בהם, ולכן הסטטיות שלהם, במידה שכל ציור ריאליסטי הוא סטטי, ניתנת להגדרה במונחים של השהייה, השהייה של חוסר תנועה, מעין סלואו-מושן קיצוני. מכאן גם צריך לאפיין את המציצנות שהציורים מקדמים. בתור מכניזמים של שידורי חי, הציורים מצביעים על דבר-מה חיצוני להם, אבל הם גם, תמיד, "שידור חוזר" של הסצינות שהם מתארים, שידור חוזר של עצמם. הם מציאות אשלייתית בה במידה שהם תוצרים של עבודות זכרון. מופע הזכרון של "נובה 7" מקבל ביטוי למשל בעבודה
How Many Times Do You Want Me To Tell You I Love You: תשעה פורטרטים שנעשו על-פי אותו תצלום של נערה, על-ידי תשעה ציירי רחוב שונים, שכל אחד מהם גם חתם את חתימתו בפינה השמאלית התחתונה של כל אחד מהרישומים. כל פורטרט כזה מכיל את הפורטרט האחר, אך גם מוכל בו. כל פורטרט מצפין את האחר אך גם מוצפן בו. במקרה של How Many Times, מדובר בעבודה שמבקשת, גם ברמת המראה שלה, להתחבר למסורת של מזכרות, של אבל פופולרי.

במובן מסוים, הציורים בתערוכה הם עבודות הזכרון של עצמם, בטח אם קוראים אותם לאור האופן הממושך של הביצוע שלהם, מהלך ההחזקה וההרפייה של הדימויים לאורך זמן, ולאור העובדה שבחלקם הם נשענים על תצלומים, שכאילו הוצפנו לתוך הציורים. שתי עבודות נוספות המתייחסות באופן מפורש לזיכרון הם  Balloons (תפזורת של בלונים בצבעים שונים שעברו תהליך כימי של התקשות ועיוות צורני והונחו לאחר מכן על במה לבנה נמוכה), והציור של שורות קוקאין על מראה שחורה, העונה לשם The Night You Left.  המראה השחורה מוציאה מהסצינות שהיא משקפת איכויות של אימה. הבלונים המעוותים, המסמנים מצב של אחרי התרחשות, הופכים בעקבות כך לשרידים, לממצאים אנתרופולגיים מעבר קרוב או רחוק, ועבודת הקוקאין - ביחס לשמה ולסצינה שהיא בונה - הופכת לאינדקס של נוכחות חסרה, של היעלמות שאפופה בפוטנציאל של אימה.

האלמנטים שמכילה התערוכה "זוכרים" האחד את השני, ואת עצמם, והם עושים זאת בלי שאף אחד מהם ייעשה לוריאציה או למוטיב חוזר, כלומר לתרגיל אקדמי. האלמנטים בתערוכה משכפלים, משחזרים, משנים ומצפינים זה את זה. התערוכה מגלגלת סוג של שיח פנימי עם החומרים והסימנים שבתוכה, כשכל אלמנט הוא הצד האחר של שאר האלמנטים: US, ציור של נוף עם קרחונים כחולים, שהונח בזווית על במה נמוכה המצופה במראה שחורה, שמשקפת אותו בשיקוף ראי; הציור של שורות הקוקאין על המראה השחורה, אותו סוג של מראה מציור נוף הקרחונים, הופך בעצמו לציור נוף כשהוא מצוי ביחס לנופים שבשאר הציורים. הבמה הלבנה עם הבלונים היא השיקוף ההמהפך של הבמה השחורה של ציור הקרחונים; החלוקה של חלל הגלריה לשני אזורים שווים בגודלם הופכת כל אחד מהם לשיקוף של השני; ההכפלה שחוזרת בציור של המאוננות, ביחס לכפלה של ציור הקרחונים, ביחס להכפלה של המראה בעבודת הקוקאין;

כל היבט בתערוכה שולח לצד האחר שהוא מחזיק בתוכו. הצד האחר של הסימטריה המושלמת (Us  ), הוא הדפורמציה (Balloons). הצד האחר של החזרה המדויקת הוא העיוות (How Many Times). הצד האחר של ההופעה הריאליסטית הוא האימה. הצד האחר של האימה הוא היומיום.    

אורי דסאו.