תיאטרון הטוריה : גאולת אדמה, בגלריה עירונית לאמנות, ראשל"צ

התיאטרון הוא כידוע "מקום מושב הצופים". ישראל רבינוביץ'' בוחר להושיב את הטוריות (מעדרים) כאילו היו הן הצופים, ולנייד אותנו, המורגלים בישיבה בתיאטרון, לעבור בין המושבים התפוסים, כמחפשי מקום ישיבה. באותה העת, הוא מאפשר לנו גם לקרוא את המיצב החזותי הזה ההיפך: ב'תיאטרון הטוריה' שלו, כל טוריה נפתחת לבמה, כל טוריה היא בבחינת מיני-תיאטרון, שבו מסכת דימויים המורכבת ממכלול של חפצים, משחזרת או יוצרת (או יוצרת ומשחזרת גם יחד) מציאות. האובייקטים מסמנים מעין טקס, ריטואל, מערכת של סימנים ומעשים הקשורים אל העבר, אשר נעשים בהווה ואולי מרמזים על עתיד השואף להיחשף. 'תמונות' קונקרטיות ומופשטות גם יחד, הווה עתידי שניתן בעזרת 'תיאטרון הטוריה' להמשיך ולחפור אותו מתוך עבודת האדמה.  על כל במה וביחד בכל הבמות, נבנית מציאות פיוטית, שלעיתים היא מקאברית, הרואית, מקומית, דתית, סימבולית, או מטפורית.  הטוריות עוברות סוג של טיפול, המרה, כשסמלי \ 'אותות' המקום ומאפייניו כגון: דימויי עצים ונוף (דקלים ברושים), חלקי מזכרות משנות ה-50(סובינירים), באר, גדר תיל, שופרות, אדמה סדוקה, נרות, עלי זהב, מטבעות, פרגמנטים של ממצאים ארכיאולוגיים, אבנים ובזלת, כתובות אש, הם סמלים קבועים ביצירתו רבת השנים ומשמשים ביצירת ה'סצינה'.

מזה כשלושה עשורים מציג רבינוביץ' את הטוריות כשלעצמן או בקבוצות. ההצגה החוזרת מוכיחה שכמו במחזה טוב, אשר אפשר להעלותו שוב, כך גם במיצב החזותי.  מצד אחד לפנינו יצירה בעלת לייט מוטיב הקשור לארץ, לעם ולהיסטוריה, ומצד שני, כל טוריה הינה קול אחד ומיוחד. צורת ההעמדה, הריבוי, או ההקשר, וכן סיפורו של המקום אשר נבנה דרך הטוריות שנוספות במשך השנים, כל אלו מטעינים מחדש את הטוריות במשמעות ומוכיחים את הכרחיותו של דיאלוג חוזר ונשנה בינינו למקום, דרך תיווכן של העבודות.

למה טוריה?

הטוריה מסמנת חפירה. ירידה אל שורש הדברים. פעולת הטוריה היא של חציבה, הוצאה של דבר מתוך דבר, חשיפה. תהליך החשיפה שהטוריה יוצרת מאפשר הבנה של תהליכים סמויים ועמוקים והיא פועלת כמטפורה לחיפוש מהות, קשר ושורשים. הטוריה מכוונת אל מתחת לפני השטח, אל  היסודות, אל ראשית היות. כפי שארכיאולוג משתמש בטוריה, משתמש בה גם החלוץ בכיבוש ו'גאולת' האדמה. אבל הטוריה משמשת בו בזמן גם עבור הגילוי כמו גם עבור הכיסוי. בפעולתה ה"ארצית"  היא חופרת וחושפת , אך מצד שני היא גם מכסה באדמה את החשוף והגלוי ומגלמת את האפשרות לדואליות. ב"תיאטרון" שנוצר על במותיה ממשיכה ומתקיימת חשיפה של מציאות כלשהי. בדויה, סימבולית, מטפורית ומופשטת שיכולה "ברוח המחזה" להסתיר אך גם לגלות..

ישראל רבינוביץ נולד בשנת 1954 וגדל בראשון לציון, בבית שהיה מוקף עצי פרי ולצידו שדרת ברושים ופרדס. משהתגייס נדד למדבר, שירת בהיאחזות הנח"ל קליה ולאחר מכן הצטרף לקיבוץ יטבתה. בתקופה זו היה שותף לנטיעות מטעי הדקלים באזור ים המלח. לימים עבר לירושלים, בה התוודע לשילוב המורכב בין הדתות והתרבויות. ירושלים, היוותה מקור ל"חציבת" החומרים לפסליו. תקופות חיים אלו והמקומות בהם התגורר היוו בסיס והשראה ונמצאים ברקע היצירה האמנותית שלו. 

להב הטוריה נעוץ באדמת הארץ הסדוקה אשר במותיה כמו קרועות מתוכה, עקורות ומוטלות לאחור על רגבי הקודש הנערמים. ללא מסך ודגל או פרוכת  עטורת ציציות,  לכסות ערות דרישת הדור מדורשיו, נפערים אל מול אומה דוממת, חללים מולאמים של פולחן ויוהרה. ערוגות ערוגות של הזיות ודמדומים, עולות כפורחות אל מעבר לאופק חיינו, כמחוזות שווא של כמיהה וכסופים לגאולה כלשהי...  (ישראל רבינוביץ, 2010)           

'גאולת אדמה'

בעבודותיו האחרונות מכין ישראל ומבעיר שלטים הנושאים סיסמאות או ביטויים משירת הארץ, מן ההמנון הלאומי ומן המקורות. בדומה לכתובות האש שהוצתו בתנועות הנוער והציתו לבבות, כך הוא מעלה על נס ערכים שהיוו ציוני דרך של המדינה אך בו זמנית גם חורך ומכלה אותם באמצעות אותה אש שבה נצרבו בתודעה הלאומית. (נאוה שושני 2010,מעבר לזמן, בית יגאל אלון, גנוסר)

רבינוביץ' בחר לתלות על הקיר המרכזי בגלריה, את כתובת האש 'גאולת אדמה'. המושג נשמע מוכר אלא שבתולדות הציונות הפעולה נקראה 'גאולת קרקע'. הקרקע 'נגאלה' בכסף ודמים מידי הערבים אשר החזיקו בה. השיבוש הכמעט בלתי מורגש מ'גאולת קרקע' אל 'גאולת אדמה' מכוון אל האדמה, איתה חיים. האדמה היא מושג בו מרבים הערבים להשתמש בבניית יחסם אל המקום, וכך הגאולה הנשגבת, הכמעט דתית, נטענת במשמעויות חדשות של סכסוך, של מקום, של 'אנחנו והערבים'.

הצופים ב'תיאטרון הטוריה'  מתרשמים קודם כל מגל הדף נוסטלגי: הטוריות, הדקלים או הברושים, מסמלי הארץ המוכרים, אלא שהברוש המופיע ברבות מעבודותיו מסמן מוות, והדקל הוא סמל לנווה המדבר. הדימויים המופיעים ב'סובנירים' מפנים אותנו אל תרבות תיירות מקומית, אל ימי תום שאבדו, והטוריה מחזירה אל ילדותו של האמן בראשל"צ. גדר התיל מהדהדת אצלנו מקום רחוק וקרוב, מאגדת יחד זיכרונות לאומיים ומשפחתיים, ימי שואה וחורבן. העבודות משופעות בחומרי המקום: אבן, ברזל, שבר ארכיאולוגי, רסיסי מציאות, שרידי חיים שנאספו באזורי העימות שבין תושבי הארץ שאת סיפורה הוא מספר. רבינוביץ, 'במחזותיו', מקבץ את חווית הקיום והעשייה היומיומית לכדי תוצאה הנדמית חילונית אך למעשה זהו רגע של בריאה. פיוט מסותת באבן וצרוב בברזל והוא כמעשה של קדושה נטולת פאתוס.

"כי מה הווה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש" (קהלת ב' כב'). אדם מבקש משמעות לחייו, אמן מבקש משמעות לפועלו, והיא קיימת, בלחיות את החיים וברגעי יצירתנו אותם[1].

אפי גן

[1] ישראל רבינוביץ בטקסט התערוכה 'להחזיק ולאבד', גלריה דנון, ת,א, 2009