הגלריה בכברי מציגה החל מ-20.9.08 תערוכת צילום חדשה . בתערוכה "חוצה ישראל", 2008, חמישה צלמים ,תמיר שר עדי ברנדה, רולי נתיב , יעל יוהס ושוקה גלוטמן,הפותחים צמצם על המרחב הציבורי שלנו. תוואי העלילה של התערוכה הוא המפגש האנושי (הפרטי , נוכח – נעדר). אוצרת דרורה דקל , התערוכה תוצג עד ה-25.10.08.
על התערוכה :
המרחב שייך למקום. "המקום" מוגדר תמיד ביחס לסובב אותו."המקום" שייך לארץ, לארץ ישראל.למקום הארצי חסר המנוח, החצוי שקצותיו פרומים .
"הארץ" היא מושג מופשט, ללא גבולות ברורים וללא מקומיות מוגדרת.
לחצות את הארץ לאורכה הוא לא רק מושג , הוא מיתוס עוד מימי האבות.
"...אז היה לנו עתיד יותר גדול מן ההווה , והיום יש לנו רק הווה גדול אין קץ. ומי עוד מדבר כאן על עתיד? חוץ מן השלום, כמובן "(ס. יזהר "מי עוד מדבר כאן על עתיד? חוץ מהשלום כמובן" עתון 77, נובמבר 2001 ) .
חמשת הצלמים , בני דורות שונים , מרחיבים את המבט השגרתי , היומיומי על ההווה .
המרכיבים הויזואליים בתערוכה מצביעים על מערכת קשרים מורכבת בין העבודות שמותירות אחריהן הד מטריד של אי נחת .
רולי נתיב , בצילומי הדגלים שהתפרסמו לאחרונה גם בספר –"דרך דגל", בהוצאת המשכן לאמנות בעין- חרוד , יוצר מניפה רחבת אופק שמתחילה מייצוג החוויה האישית דרך פריסת מניפה מטפורית על הישראליות שנחשפת בדימויי הדגל.ההתבוננות העקבית במצבו , תנוחתו, מפגשיו עם הסובב, מיקומו , מחדדים את הגלוי ואת הנסתר , את השבר והדאגה,את היופי וכיעורו - את הישראליות במערומיה.
עדי ברנדה, בסדרת צילומיו- "מופרע" בו מצולמים סימוני חסימה באדום לבן במרחב הציבורי. ובסדרה- "שרב כבד", סדרת צילומי רמקולי אזעקות שנושקים לשמיים בהירים , לריקנות גדולה . מאפשר ברנדה לצופה להתבונן על שולי הדברים,על המתח והאבסורד שבין הצילום המושלם שתופסת העדשה לבין המראה המטריד של המציאות .
תמיר שר , מתעד ריטואל מוכר של עמידה חפוזה בשולי הדרכים הבינעירוניות ובתוך שעון העיר בעת צפירת יום הזיכרון .
עוד רגע בלתי נמנע מחיינו כאשר הפרטי והלאומי ציבורי , הופכים לישות אחת ,רגע שהוא הקופסה השחורה של מדינת מלחמה , שכמו שהייתה לה התחלה עדיין לא רואים את סופה .
יעל יוהס , מתבוננת מהצד על חווית המפגש של הישראלי עם הטבע המקומי . טבע רווי סמליות ,מיקרוקוסמוס לא נתפש של יופי מסומן בגדרות. טבע כבוש בידי אנשים שנכסו לעצמם פיסת אדמה.
הצילומים אינם משוויים רק חזות דוקומנטארית לדימוי, התבוננות בפרטי הדמויות והקבוצות שמאכלסות את הצילום, מאפשרים למתבונן פרשנויות נוספות .
שוקה גלוטמן, מרחיב את נגיעתו העקבית בישראליות ,בסדרה בשם - בשביל קליפות התפוזים,(התייחסות לספר ההרפתקאות "שביל קליפות התפוזים"של נחום גוטמן שנכתב על רקע גירוש התושבים מתל אביב במהלך מלחה"ע הראשונה ) .
מאה שנים מאוחר יותר, לדבריו של גלוטמן אנחנו עדיין תקועים בילדותיות נצחית שמרוב משחקי הרפתקאות וטכסי חניכה צבאיים , מתקשים להיחלץ "מעבודת מולך הביטחון " המאיימת על עצם קיומנו. על קיר הגלריה כותב גלוטמן טקסט "ילדותי" עם שמות החיבה של קציני צהל הבכירים לדורותיהם.כמו היה זה מפגש מחזור של חבורה צברית גאה ,כאשר השם שוקה, חודר לתוכה בכוונה לערער את כוחה הלוחמני כסוס טרויאני .סדרת הצילומים המוצגת, עוסקת במרכיב הצבאיות שבהוויה הישראלית.
דרורה דקל
