תמר שפר / שלא יעוף ברוח        

תמר שפר יוצרת פעולת מחתרת סיזיפית ועמלנית. במיצב מרהיב בריחופו האוורירי, היא מעמידה מרחב דו ותלת ממדי כפורש שערים רבים, בו־זמניים, לטריטוריות אחרות, לסיפורים חדשים. המיצב מסמן בכמעט־השקיפות ובתלישות שלו את הכניסה לעולמות השונים דרך רישום שהוא רב פנים: אינטימי ומינימליסטי, שרטוטי ואקספרסיבי.

עשרות לוחות הדיקט והאלמנטים המוכלים בו פורשים את הנרטיבים המשולבים אלה באלה אך גם קוטעים ופורעים אלה את אלה. באמצעות משחקים של הרכבה ופירוק, שכפול והסטה , שפר חושפת מראות אינטימיים של כורסה ביתית המתחברת ומתפוררת לנגד עינינו לצד מגשי ערמות של גרעינים וקליפותיהם. ואילו מולם, לצדם ובתוכם, היא מציבה נופים אפוקליפטיים של חורבות טכנולוגיות ושיירות של מכוניות הנוסעות בדרך לשום מקום.

מבט הצופה משוטט בין רישומי בניינים, כבישים, אזורי טבע ומחוזות אסון וחוזר חלילה, כשהוא מיטלטל ברווחים שבין המוכר והמגן לזר והמאיים.

תמר שפר מבקשת לבחון את הפער בין מה שנתפס ממשי למה שנתפס וירטואלי, בין אלמנטים אדריכליים למכונות וטכנולוגיה, בין תפיסה אחדותית של חלל המורכב מיחסי פנים לחוץ לתחושת חוסר־שייכות והתפוררות. טכנולוגיות השעתוק המתקדמות משנות באופן רדיקלי ושיטתי את ההבחנה בין אובייקט לסובייקט, בין קטן לגדול, בין קרוב לרחוק, בין נראה לבלתי נראה, בין קיים ללא קיים, טוען דרור ק' לוי. המרחב הפיזי שלנו קורס אל תוך הזמן, שכן המרחק בין צופה לנצפה, בין טבע לאדם הולך ונמחק[1].

האם זהו ה- Junkspace, אותו מושג שטבע האדריכל רם קולהאס המתאר את הארכיטקטורה העכשווית כמי שתפקידה כבר איננו ליצור צורה אורבנית מוחלטת, יציבה וסדורה? המהות הפכה להיות המפגש בין מעלית, מזגן, מזלף, פתח מילוט אש. אלה קובעים את אופי הבניין ולא ההפך. התשתיות והצרכים הפכו להיות קובעי המבנה ואפילו הדקורציה שלו[2].

האם זוהי ארכיטקטורה, אומר ק' לוי, המשכפלת למעשה את אמצעי הייצור של הקפיטליזם ויוצרת מגה־סטרוקטורות אינסופיות על ידי יצירת עוד ועוד שטחי מסחר ושטחי שופינג שנועדו לשמור על המשכיות הרגלי הקנייה של ההמונים?[3]

אף על פי שעבודותיה של שפר "מכירות" בתיאוריות אלה, הן מבקשות לקרוא תיגר עליהן כתפיסות גורפות. במעשה האמנותי שלה של ריבוי אלמנטים, שימוש בטכניקת low-tech ידנית ועמלנית ובחירה בחומרים שמקומם נפקד מהעולם הטכנולוגי והווירטואלי כדוגמת עץ ונייר, היא יוצרת סביבה פיסולית־ציורית שכל כולה ליריות מהפנטת. כך בפסל הנייר "משהו מחובר לזנב הדרקון", שראשיתו בגוף פנסי המכונית וסופו במעין יצור פלאי, שהוא הכלאה ביו־מכנית, זנבו הוא קו מרחבי מרוסק ואפרכסתו פונה החוצה, לעולם, לקלוט כל משב רוח או בת קול. גם עבודות הווידיאו המציגות הכלאות בין אלמנטים אורגניים ומכאניים מבקשות שלא לשעתק את המרחב הדיגיטלי אלא ליצור חלל אחר אפשרי, כמו ב"אקרובטיקה", בה מתקיים מחול אינטימי, אינסופי, לא בהכרח נוקשה אלא מלא גרוטסקה ומשחקיות, בין טכנולוגיה לאדם, ואילו ביצירה "גלגלי ידיים" הצופים נשאבים באחת לסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים" ולביקורתו ההומוריסטית־האבסורדית על החזון הטכנולוגי האוטופי של המודרניזם.

שפר מציגה כאן פרק נוסף של התמקדותה בתפיסה של הנוף האורבני כאספקלריה של החוויה האנושית העכשווית. הנופים אינם מתארים מקום ממשי אלא פורשים "סביבה מנטאלית" המשקפת במבניות ובארכיטקטורה שלה את המרחב הכאוטי, המרושת, הטכנולוגי, ההיברידי ומוצף הדימויים, בו אנחנו חיים. בתוך כל אלו היא יוצרת פעולת התנגדות, שבמרכזה חוויה חושית חומרית, הצומחת מתוך עולם היברידי זה. היא מתעקשת על כך שאל מול כל החלונות והקישורים, הזליגות, הדינמיות והפירוק, ישנה אפשרות לפואטיקה הן של האובייקט והן של הסובייקט.

אירנה גורדון