דוד הנדלר (1904-1984) מהידועים והמוכרים באמני ישראל בתקופתו, הציג ברבות מהתערוכות החשובות בצעירותו (שנות ה-40 למשל).

הנדלר נשאר למעשה מבחינות רבות בשוליים של עולם האמנות הישראלי, לא במעט בשל סגנון ציורו הרישומי-תיעודי בפורמטים קטני מימדים ועממיים.

ב-1941 כותב עליו דר' חיים גמזו במסגרת סקירתו את התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל, "אחד מטובי הרושמים בארץ... הנה לפנינו ציור שמן ואנו עומדים נדהמים בפני החריפות, ההגזמה וה"דווקא" שבבדים אלה." ב-1957 כותב חיים גמזו בספרו ציור ופיסול בישראל "הנדלר היה אחת התקוות הגדולות של הציור הישראלי. בעיקר נודע כוחו ברישום אך היה לו גם חוש עדין לצבע, והדפים הנאים שלו המצויירים בציפורן והמגוונים בכתמי צבע מים מועטים היו נפוצים בעשרות רבות מבתי תל אביב ובשאר ערי הארץ.היו לו מאות חסידים בקרב חובבי האמנות ואוהדים מקרב חבריו למכחול. כי ביסודו היה רשם......כי ביסודו היה רשם, על כך תעיד קלילות נגיעתו בנייר ....אולם זה שנים אחדות שאין פעילותו האמנותית של הנדלר מורגשת במידה ראויה בקריית הציירים שלנו, וקהל אוהדיו מצפה בקוצר רוח לתנופת התנערות חדשה של אמן רגיש זה"

על דוד הנדלר כותב בועז ארד : "אביבה אורי שבאה אל הנדלר ללמוד ציור ונשארה אתו כאשתו השניה היתה לאחד מעמודי התווך של האמנות הישראלית. הוא צייר על השולחן במטבח שם תלה את הציורים ליבוש. אחר כך היה יוצא למכור אותם. אביבה הייתה לאחד מעמודי התווך של האמנות הישראלית. הנדלר נשאר מחוץ למעגל. חזונו של הנדלר היה שבכל בית יהיה ציור שלו. הוא רצה שאנשים יחיו עם עבודותיו ולא יחוו אותן דרך קטלוגים. הוא הסתובב ברחובות תל אביב ומכר את עבודותיו במחיר היפה לכל נפש. הנדלר הפך למתעד של תקופה. הוא סיפר על האהבה לנוף ועל האהבה לעיר ועל האהבה לעבודה ועל האהבה. אבל האהבה הזו לא ניסתה לתאר עולם מושלם. הוא סיפר את סיפורם של קשי היום, את המאבק היומיומי להישרדות. הפועל הסבל והעיוור הם מוטיבים חוזרים בציוריו. כך גם האמהות והזוגיות – הקשר בין האנשים לבין עצמם ובינם למקום. הנדלר צייר את היומיומי מתוך רצון להשיב ציור זה לתוך החיים. "

דוד הנדלר נולד ברוסיה ב1904 ובגיל 20 עלה ארצה. הוא זכה פעמים בפרס דיזנגוף היוקרתי והציג מספר פעמים במוזיאון תל אביב, למרות שמעולם לא זכה לתערוכה מקפת והוא נותר בשולים של עולם האמנות. למרות השנים הרבות שעברו מאז מותו ציוריו עדין נחשבים עממיים וזמינים והחזון של ציור בכל בית עדין ממשיך להתממש. הנדלר נפטר ב1984.

ציטוט של אביבה אורי על רישומיו של בן זוגה, דוד הנדלר:

..."לא הזכרנו עדיין את רב- האמן הענק רמברנט, שלצד יצירותיו המונומנטאליות הרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה למעלה מכוחי – הוא האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.

וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר – הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנט שצייר את פושטי העם, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי – משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור; חסד של אהבה; הרישום שלו כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום."

הישארותו של הנדלר בשוליים של עולם האמנות הישראלי, על אף חוג האוהדים הנרחב, מוסברת בחלקה , אך בחלקה היא עדיין לא ברורה דיה .

את תערוכתו של דוד הנדלר אוצר רון אוחיון.