קיר, מיטה ונעלי בית ,מאת דרורית גור אריה

 הנשים בציוריו של יוסי מרק  נמצאות עם עצמן, בתוך חדר השינה, ישובות בוהות על דופן המיטה או ישנות- ערות למחצה על סדין סתור ומקומט. שיערן האדמדם המשובלל מרמז לנינוחות, טבעיות, היוליות, ותנוחת גופן מעידה על הוויה של שקט, של ציפייה והמתנה, אולי לדבר מה סתום שלעולם לא נדע. הקיר החלק והריק משמש כאופק חסום, מחזיר אותן ואת מבט הצופה אל נוכחות החדר, אל עצמן. הקיר הוא מסך שעליו ניתן להשליך מחשבות, לרוקן ניד וניע תועה שצף בתודעה,  בדממה של החדר, בנוכחות הטעונה של מה שיש, שאינו הרבה, שמכיל את ההכרחי בלבד, מיטה, שמיכה מגולגלת, אישה עירומה, לעיתים נעלי בית ורצפה. היש אצל מרק מתעורר מן הריק, הנע נרקם מן הדומם, וישנה  הדממה שאופפת כול, מכילה את "הסיפור" כולו שלמעשה הוא "אין סיפור", רק הדבר כשלעצמו; יופי צרוף, חסד  מזוקק.

"בא עד קצה הריקות

 מחזיק בלב הדממה,

 כל הדברים נוצרים יחד-

באמצעות שני אלה אצפה בשובם

 [...]

 לשוב אל השורש, זו הדממה,

 לזאת יקרא לשוב אל הגורל;

לשוב אל הגורל, זה הקבוע.

לדעת את הקבוע, זו ההארה."[1] 

הריאליזם של מרק מציע עמדה ייחודית, שאינה הולכת שבי אחר קליפתם החיצונית של הדברים, פני השטח עצמם, אף אינה נוטה לאידיאליזציה של הקיים. בהתבוננות צלולה כבדולח, מתוך ניתוק מהמולת השגור, מתוארת בציוריו התרחשות כמעט סתמית, רגילה. בבהירותו של רגע הקרובה ככל האפשר לחוויה הישירה, משוחררת ממגבלות זמן ומקום, למרות הדיוק במקום ובזמן שבו היא נטועה. יצירתו היא כשירת הייקו יפנית, ספוגה ביופי שבפשטות, ביומיומי, בעצבות המלווה את ידיעת החלוף הבלתי נמנע. כמו אבן המוטלת אל מי שלולית יוצרת מעגלי גלים ההולכים וגדלים, מתפזרים, נמוגים, כצליל חרישי בתיבת תהודה. יש להתבונן, להתמסר, למה שמציעה התמונה, כאן לידינו, במיידי, בקרוב, בדברים כפי שהם - הכל נמצא. לא בחיפוש הכפייתי המערים משמעויות נשגבות, לא במציאות נעלמה. הנשים אצל מרק מצויות בחדרים, שרויות בהלך רוח של עצמן, בהיותן לבדן, מבלי להרגיש בדידות .כאן, באור זוהר, קורן, המופז ברכות על פניהן ועל גופן, לבד לנוכח הריקות של הקיר האפרפר הכחלחל המבליע ומחזיר את הרהוריהן, את מבטן. קיר שהוא האופק של המבט, של התודעה, שיש בו מהים של קספר דויד פרידריך השואף אל קו אופק רחוק ובלתי מושג, כמו גם משדה הראיה הטובעני של מארק רותקו הממוסס את המבט אל תוך ריבועיו הצפים אל האופל. משטר הראייה המפוכח של יוסי מרק סוקר את מה שמוכל בתוך החלל האינטימי, נע בתאוצה אל עבר הקיר הריק, החוסם את שדה הראיה ומאלץ לשוב חזרה אל הדימוי, אל החדר, אל החלל האניגמטי השותק, אל נוכח עצמך. בכך קרוב מרק אל רוח הזן  - ראיית הדברים ב"ככותם". זוהי הצבעה על היש כהוויה הכרתית בסיסית, ריקה מקביעויות-נפרדויות, הסכמות-התנגדויות, משיכות-דחיות. זוהי התבוננות צלולה בתמונת הקיום שלנו, באופן נטול המשגה, נטול השלכה של רגש, או של תפיסה. זהו  ה"זה"- "השיבה אל השורש", מה שיש ותו לא, המכיל בתוכו את כל צמדי הניגודים שבהתהוות גומלין, שבהדדיות שלמה. האמת החמקמקה המסתתרת בתוך מרחב ההופעה של הדברים ביצירתו של מרק אינה נמצאת מעבר למה שהעיניים מסוגלות לראות, היא נוכחת כמו שמצהיר מרלו פונטי, במעבה הנראה עצמו, ב"בלתי נראה של הנראה".[2]

דרורית גור אריה היא מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח-תקוה לאמנות.