מבוא

"+10" היתה קבוצה של אמנים ישראלים, שפעלה בין דצמבר 1965 לספטמבר 1970. בתקופה זו הציגה הקבוצה עשר תערוכות, כולן בתל אביב, בחללי התצוגה הבאים: משכית, ביתן האמנים (אלחריזי), גלריה גורדון (4 תערוכות), גלריה מסדה, גלריה כץ, גלריה 220 וגלריה דוגית. בתערוכות אלה השתתפו 75 אמנים. סיפורה של קבוצת "+10" הוא אחד הסיפורים המרתקים בתולדות האמנות הישראלית: זהו סיפור על קבוצה שהטביעה את חותמה בזיכרון הקולקטיבי של עולם האמנות והתרבות בישראל; סיפור טעון, שהאתוס שלו כבר הפך מזמן למיתוס. זהו סיפור על מאבקים של כוח, הכרה והישרדות; על ניפוץ פרות קדושות ועל הכוח הטמון בהתארגנות מתוכננת בקפדנות. זהו גם סיפור על איש כריזמטי, שהנהיג את הקבוצה ופעל לקידום מטרותיה, אף שלימים יטען שהיא בעצם מעולם לא היתה קבוצה.

במהלך השנים נוצרו מיתוסים רבים סביב קבוצת "+10": היו שטענו שנולדה כזרם אידיאולוגי; שקברה את המופשט הלירי; שאחת ההצלחות שלה היתה ההשתלטות על סלוני הסתיו במוזיאון תל אביב; שהיתה הקבוצה האוונגרדית של שנות ה-60; שנתנה במה להופעה ראשונה של אמנים צעירים רבים; שהורידה בכוח את האמנים ממגדל השן שלהם; שהשתתפותם של מבקרי אמנות של התקופה בתערוכות הקבוצה קידמה אותה (או לטענת אחרים, פגעה בה), ועוד כהנה וכהנה. בחינה ביקורתית של מיתוסים אלה מגלה כי לידתה של הקבוצה לא היתה כזרם אידיאולוגי, היא לא יצאה נגד המופשט הלירי ולכן גם לא יכלה לקבור אותו.   "+10" לא השתלטה על סלוני הסתיו ולא היתה "הקבוצה האוונגרדית" של שנות ה-60, אבל היא זו שהביאה את בשורת האוונגרד האירופי והאמריקאי לציבור הישראלי ודרך התייחסותה לאמנות היתה חדשנית ואוונגרדית.

בנוסף על היותה תופעה חברתית מרתקת, חשיבותה של "+10", כפי שמתגלה במחקר המוצג כאן, היא בבשורה שנשאה עימה, ולפיה גם לדור הצעיר יש מה לומר בזירת האמנות בישראל. לא מדובר בדור חדש "שלא ידע את יוסף", אלא בדור ש"יוסף" לא יכול עוד להתנשא מעליו או להתעלם ממנו. כמו כן, חשיבותה של הקבוצה בניסיונה ליצור אווירה חברית יותר בקרב האמנים ובכך לחסל את אווירת "שמור לי ואשמור לך", ששלטה עד אז בקהיליה האמנותית המקומית. "+10" הצליחה מצד אחד לעורר התעניינות וסקרנות אצל הקהל הרחב בנעשה בין כותלי הגלריות, ומצד אחר עוררה עניין בקרב בעלי גלריות ומנהלי מוזיאונים באמנות המקומית העכשווית, ובכך הביאה לקידומה.

לצורך הבנת חשיבותה של הקבוצה בתולדות האמנות הישראלית יתמקד הדיון  בכמה היבטים עיקריים, שבלעדיהם לא ניתן להבין את תהליך הקמתה של הקבוצה ואת מהותה. בפתח הדיון עומדת דמותו של היוזם והאב הרוחני של הקבוצה - הצייר רפי לביא; האמן היחיד מחברי הקבוצה שהציג בכל עשר התערוכות שלה. לביא היה האיש שהחליט על מועד הקמתה של הקבוצה, ושנה לאחר הקמתה, בדצמבר 1966 - לאחר תערוכת "הפרח" - הכריז לראשונה גם על פירוקה. לביא החליט להמשיך לפעול לבדו, במסגרת שונה, תחת השם "+10", שכבר נקלט והפך למותג, המותג הראשון של האמנות הישראלית הצעירה.

ב-1970 הגיע לביא למסקנה שיש לו אלטרנטיבות טובות יותר להצגת אמנים צעירים והחליט לפרק את הקבוצה סופית. שנים אלה היו השנים החשובות ביותר לכינון מעמדו של רפי לביא כאיש החזק של האמנות הישראלית בעשורים שיבואו לאחר מכן, והן ביססו את מעמדו גם כמחנך דורות של אמנים. לאור מרכזיותו של רפי לביא בסיפורה של קבוצת "+10" רציתי לתת לתערוכה זו את השם "+10 - רפי +", אבל כיוון שלביא דחה את הרעיון על הסף, כיבדתי את רצונו.

אין לנתק את תופעת "+10" מהפעילות האמנותית הכללית של שנות ה-60, שאיפשרה את עלייתה וביסוסה של הקבוצה. מאמר זה יסקור אפוא את האירועים האמנותיים החשובים באותה תקופה, ששימשו זרז להקמת הקבוצה, ביניהם: התערוכה העשירית של קבוצת "אופקים חדשים" במשכן לאמנות בעין-חרוד ב-1963 (לביא הוזמן להשתתף בתערוכה ונתקל בראשונה ביחס "לא חברי" מצד אמני הדור הקודם והחליט שיש לעשות הכול לשרש תופעה מחפירה זו);

פתיחת ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ב-1959, שעוררה צפיות לא ריאליות אצל רבים מחברי סצנת האמנות בישראל; תערוכת תצפי"ת ב-1964 וסלוני הסתיו של 1965 ו-1966.

הדיון יוביל גם אל מצב הגלריות בתל אביב ואל אפשרויות התצוגה של אמנים צעירים בתחילת שנות ה-60. גלריה ישראל של סם דובינר, שנפתחה ב-1961, היתה הגלריה המסחרית המודרנית הראשונה בתל אביב, שסיפקה חלל תצוגה חשוב לאמנים הצעירים באותה עת. גלריה מסדה התל-אביבית פתחה את שעריה בשלהי 1965 ותרמה תרומה חשובה כחלל תצוגה אלטרנטיבי. בצעד שלא היה כמותו התקיים באותם ימים בגלריה מסדה שיתוף פעולה בין בעל גלריה, אמן (רפי לביא) ואוצר ראשי של מוזיאון ישראל (יונה פישר), שפעלו כיועצים והחליטו לא רק מי יציג בגלריה אלא גם איך תראה התצוגה ומה יהיו ההתקשרויות של בעליה.

ההתחקות אחר הקמתה ודרכי פעולתה של קבוצת "+10" תכלול גם הצגה של פרוטוקול הישיבה הראשונה של הקבוצה, שהתקיימה בביתו של רפי לביא, ואת תקנון הקבוצה שחובר באותה ישיבה. ניתוח המסמכים הללו ילווה בדברים שאמר לביא בהזדמנויות שונות על אודות הקבוצה בין השנים 2007-1965. כמו כן יוצגו כל אחת מעשר תערוכות הקבוצה, על משתתפיהן, המאפיינים שלהן והביקורות שקיבלו ממבקרי האמנות של התקופה.

במהלך השנים, נושאים רבים הקשורים לקבוצת "+10" שובשו או פורשו שלא כהלכה. עובדות שגויות או אינטרפרטציות לא מבוססות נשתרשו בחשיבה ובכתיבה על פרק זה בתולדות האמנות הישראלית. הדיון בקטלוג זה מבקש להעמיד דברים על דיוקם. כיוון שתרבות התיעוד של האמנות הישראלית הוזנחה במשך שנים רבות ואף היום אין די מודעות לחשיבותה, החלטתי, שלא כמקובל בקטלוגים תקניים, לשתף את הקוראים בקשיים שנתקלתי בהם במהלך איסוף החומרים ובהתלבטויות שליוו את הכנת המחקר והתערוכה. חשוב לי מאוד לדייק, ולכן, במקרים רבים, החלטתי להביא את הדברים כפי שנאמרו לי על ידי הנוגעים בדבר כלשונם, בלי להפעיל עליהם את עמדת הצנזור.