search
לוגו

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

הפורטל הישראלי לאמנויות - הבמה ליצירות שלכם
המבט החדש על ה"אחר" באמנות הישראלית העכשווית
הגדל
העיסוק ב"אחר" הוא  נושא מרכזי בשיח העכשווי הפוסט-קולוניאליסטי.

עבודות רבות המוצגות בתקופה האחרונה מסיטות את המבט לעבר ראייה אמפתית יותר של ה"אחר" – הדתי, החרדי או המזרחי, לעתים הפלסטיני ולפעמים גם הימני (שבהחלט משמש לא פעם "אחר" מובהק בשדה האמנות המקומית) – לא פעם מתוך התובנה שיש בו, ב"אחר", גם משהו מן ה"אני".

עוד ניכרת בעבודות מעיין אלה מגמה של חזרה לדימויים ותפישות גוף מהעבר, וכן שבירת החלוקה הדיכוטומית המקובלת שבין ימין ושמאל, דתיים וחילונים.
ראוי להתעכב בהקשר זה על ייצוגיו של ה"אחר" הדתי באמנות העכשווית בישראל. בעבר, ובעיקר בעקבות רצח רבין, נטו אמנים חילוניים להדגיש את האחר הדתי והימני כמטאפורה עוקצנית לרוחניות בעלת קונוטציות שליליות. ניר הוד, למשל, הציג בעבודה "התאבדות אורתודוקסית" ציור מתייפייף של צעיר חובש כיפה  תלוי, והציע לחלק בגלריה כיפות שעליהן דיוקנו של יגאל עמיר.

בדומה, ב-"סדרת החיילים" ההומוארוטית של עדי נס (2000-1994) שילב הצלם-אמן דימויים הלקוחים מהקרקס, בתוך תפאורה צבאית. אחת הדמויות בסדרה היתה שילוב של שני טיפוסים שחלקו עם האמן חדר בבסיס הצבאי שבו שירת: האחד בחור דתי בעל מראה גמלוני למדי, והשני שרירי. השילוב ביניהם יצר את ה"שרירן הדתי" שסימן ההיכר שלו הוא הכיפה. יצירה זו הוצגה - בין השאר - בתערוכה "אחרי רבין, אמנות ישראלית חדשה", במוזיאון היהודי בניו-יורק (1997), וכך נוספה לה משמעות אקטואלית בנוגע לשילוב בין דת אמונה וכוח.


כעת ניתן למצוא ייצוגים אחרים, ואלה הולכים ומתרבים במידה שקשה להפריז בחשיבותה.
די אם נזכיר בהקשר זה את תמונות משפחתה הרחבה של הצלמת ורדי כהנא בתערוכה "משפחה אחת" (מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2007), שבהן דמויות חילוניות מקיבוצי השומר הצעיר לצד תושבי התנחלויות ביהודה ושומרון, וחרדים מבני ברק ומירושלים; את הדימויים הרומנטיים של רינה קסטלנובו מהווי ההתנחלויות בגדה המערבית וצילומי המתנחלים של גסטון צבי איצקוביץ'; את הדימויים של היהדות החרדית שמציגה לאורה לאור במוזיאון היהודי בניו-יורק; את פסלוני השעווה ה"חמודים" והמגוכחים של שירה זלוור, שהוצגו בתערוכה "מיני ישראל" במוזיאון ישראל; או את ציור  האם היהודיה-אורתודוקסית הצעירה, בוהה לנוכח אחד-עשר  ילדיה, שהציגה  חווה ראוכר במיצב "אמהות קדושות" בבית האמנים בתל-אביב בשנת 2007.
למגמה זו של הפניית המבט אל ה"אחר" גם פן מגדרי. יהודית יחזקאלי אצרה בשנה שעברה תערוכת צילום בשם "מנהיגות" (בית העיתונאים, תל-אביב 2006), שבה הלבישה נשים ישראליות מפורסמות מתחומים שונים בתלבושות "תנ"כיות" של נשים מן מקרא. "לנשים יש כוח אלוהי ונבואי", הסבירה. "יש להן עוצמה אינטואיטיבית, וחבל שרוב הפוליטיקאיות בוחרות להתחרות עם הגברים ולחקות אותם במקום ללכת על הכוח הנשי". דמויות הנשים המקראיות מקבלות כאן תפקיד מכונן של אב-טיפוס (בהקשר זה, אולי ראוי לכנותן "אם-טיפוס") ומופת למנהיגוֹת רצויות בחברה הישראלית.

המגמה המוזכרת של חזרה לדימויים ותפישות גוף מהעבר, ודמות הדתי בפרט, מתקשרת גם לעיסוק אמנותי חדש יחסית, הנוגע ליחסי דתיים וחילונים. המתח בין עולמות דתיים לחילוניים לא העסיק רבות את האמנות המקומית בעבר – כאמור - והמורכבות בנושאים אלה רחוקה היתה מן הסצנה. כעת, לעומת זאת, האמנות הפלסטית העכשווית יוצאת לרוב מתוך עולם קוהרנטי שהקודש והחול משמשים בו שני צדדים בעלי קשרים אמיצים ביניהם. בהקשר זה אפשר להזכיר את סדרת הצילומים של אווה דברה, המתעדים משפחה חד-הורית: אם ושתי בנות, תאומות לא זהות. הבנות חוזרות בתשובה, האם חילונית. החיים על הקצה ומערכת היחסים הדחוסה שבין שלוש נשים בודדות מתמזגים בדיון שבמרכזו היחסים שבין תפישות עולם שונות והאפשרות שלהן לדור בכפיפה אחת. צילומים אלה חושפים את שבריריותם של חיים במצבים גבוליים, חברתיים ורגשיים, ומהווים כעין בארומטר המודד את האינטנסיביות הרגשית שהם מקרינים.

בניגוד לתוכניות "ריאליטי" טלוויזיוניות השואפות למראה מושלם, כאן מוצגות דמויות בלתי מושלמות בעליל, פגיעות, פגועות, אולם מכמירות-לב באנושיותן. העבודה מתחככת בגבולות שבין האתי לאסתטי, בין תיעוד לאמנות.

דו הקיום בין דת לחילוניות בבית זה מתנקז לטקסיות בעלת גוון תיאטרלי. עיצוב הבית הססגוני והאקלקטי תורם לה רבות כמו שתורמות לכך גם דמויות הנשים הבלתי שגרתיות, כל אחת בדרכה. [i]

 כך גם מור ארקדיר, בעבודת הווידיאו שלה "שמן מים", משוטטת על הגבול שבין הדתי והחילוני, ומציגה אם ובתה במסע משותף של דורות ותפישות עולם שונות.

 

המתח הנדון בין הקודש לחול ובין הדתי לחילוני אינו מתח המבדיל בין ישויות שונות בלבד, אלא מתגלה כמתח אמננטי פנימי, בעל כוח להפרות את האדם (המאמין והלא המאמין כאחד) עצמו. תפיסות חדשות לא קונבנציונליות בחברה היהודית אמריקאית ותופעת ה"דתיים החדשים" וה"דתלשי"ם" בארץ, תורמים רבות לכינונו של שיח חדש. עבודתו של דוב אברמסון "חולצת השבת", יחד עם הוידוי האישי (בגוף ראשון) מדגימות יפה את התופעה:

"חולצת השבת היא שפערה את הסדק הזעיר הראשון באורתודוקסיה שלי. לא שמישהו היה יכול לנבא שהסירוב השקט שלי בגיל חמש-עשרה ללבוש חולצת צווארון לבנה מכופתרת מכניסת השבת ועד יציאתה תוביל לאחר שנים רבות לשינויים פנימיים (וחיצוניים) משמעותיים יותר, ובכל זאת אצלי, לפחות כך בדיעבד, הכל החל בחולצת השבת.

את ההורים שלי זה הדאיג. ממש כך. למה הוא לובש את חולצת החול שלו בשבת? למה הוא חובש את הכיפה הכחולה לבית הכנסת בליל שישי? והמכנסיים האלה? זה לא אלה שהוא לבש ביום רביעי שעבר?

ואני, לא באופן הפגנתי אני מוכרח לומר, בשלי. מתחיל להשתעשע. ללבוש חולצה לבנה דווקא ביום ראשון. או לנעול את נעלי השבת ביום שישי בדיוק עד כניסת השבת ואז להחליף לסנדלים. כל מיני כאלה. תרגילים קטנים בקדושה וחולין ששיחקתי עם עצמי.

שנים רבות לא הייתי מסוגל ללבוש את חולצת השבת הקאנונית בשבת. כשהיה צורך שעה, מצאתי תחליפים בולטים במובדלותם. חולצות טניס בצבע לבן (מי שבקי יודע שאלה אינן יכולות להיחשב בשום פנים ואופן לחולצות שבת "רשמיות"). חולצות צווארון לבנות עם הדפסים יפניים מאחור, או ציור של מיקי מאוס מקדימה.

סירבתי ללבוש את המדים.

בשנים האחרונות אני מוריד את החולצה הקאנונית מקולבה הבודד פעם אחת בשנה – ביום כיפור. לטעמי לא מזיק שיהיה יום אחד בו אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשבור את גאוותנו, יהירותנו ותחכומינו – ופשוט לעלות על מדים. ביום כיפור האחרון אפילו הוספתי כיפה לבנה סטנדרטית על הראש".

 

על רקע המגמות החדשות הללו, ניתן לתהות לאן מועדות פניה של האמנות בישראל. אולי המפגש בין יהדות ואמנות הוא רק אופנה חולפת. ואולי התאווה לשורשים, מגמת העומק והשילוב בין העולמות, הניכרת כל-כך באמנות העכשווית, תמשיך ותתפתח לכדי תור זהב של האמנות היהודית. מעל כל זה ניצבת שאלה גדולה: כלום יש במגמה החדשה צעד שורשי לקראת שיח רב-תרבותי, לקראת שבירה של ההגמוניה העכשווית בסצנת האמנות הישראלית – או שמא התופעה תשתלב לה עם הזמן "במיטת סדום של האמנות הישראלית",[ii] זו שעמידה בתקן זה או אחר היא תכונתה העיקרית.

 

 כותב המאמר דוד שפרבר הינו חוקר תולדות האמנות ואוצר בגלריה ע"ש ליבר באוניברסיטת בר אילן

עוד משל דוד שפרבר באתר - "כלים שבורים"

היצירות המופיעות בכתבה , ע"פ סדרן חוה ראוכר חנה ואחד עשר ילדיה ודב אברמסון חולצה לבנה .

 

 



[i] על פי דברי האמנית.

[ii]  כשמה של עבודה שהציבו דנה זינגר וניקודא זינגר בבית האמנים בירושלים בתערוכה "אובייקט ישראלי: עניין של זמן" (אוצרת: צופיה דקל), 2002.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד
אתר האמנות ארטפורטל הוא הפורטל המוביל בישראל בתחום האומנות, האמנות והתרבות. באתר תוכלו למצוא מידע רב אודות תערוכות אומנות, מאמרים בתחום האמנות והתרבות, מידע על גלריות, פורום אומנות שוקק חיים , חנות לממכר מוצרי אמנות, מידע על מוזיאונים ועוד. אנו מקדמים בברכה גלישה פעילה של המבקרים באתר ונשמח להכניס ידיעות רלוונטיות אודות חוגי אמנות, סדנאות, מידע על אמנים חדשים וכל מידע אחר שהוא בעל תועלת לקהילת חובבי האמנות. הגלישה באתר מהווה הסכמה בלתי חוזרת לתקנון האתר ושימוש בכל אחד מהטפסים שבאתר מהווה אישור למשלוח חומר פרסומי בהתאם לחוק