search
לוגו

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

הפורטל הישראלי לאמנויות - הבמה ליצירות שלכם

בין אמנות לנאמנות

מתוך ספר האמן לאבנר בר חמא , בעריכת חוה פנחס-כהן
23/08/2012
ספר אמן לאבנר בר חמא (הגדל)

 השיחה בין המשוררת חוה פנחס-כהן ( בין אמנות לנאמנות ) מופיעה במלואה בספר האמן, בצד מאמרים של פרופ' זיוה עמישי מייזלש מהאוניברסיטה העברית, פרופ' מרגרט אולין מאוניברסיטת ייל בארה"ב, ד"ר בתיה ברוטין , צפורה לוריא ז"ל, דפנה נאור, אביבה וינטר ורונית דקל.הספר האלבומי מכיל צילומי עבודות של אבנר מתקופות יצירתו השונות וניתן יהיה להשיגו בחנויות הספרים המובחרות.

 

חוה פנחס-כהן

 

מי אתה אבנר בר חמא, מאין באת ולאן אתה הולך כאמן?

 

נולדתי בשנת 1946 במרוקו בעיר אוג'דה (OUJDA) על גבול אלג'יריה, תחת השם סרג' בנמו Serge Benhamou)). עד גיל עשר למדתי בבית הספר הצרפתי-יהודי אליאנס (AllianceEcole) ובתלמוד תורה.

בשנת 1955, עת מרוקו קיבלה את עצמאותה מהצרפתים, גברו רדיפות היהודים בעירנו. יהודים נרדפו ונרצחו ללא סיבה, ובכל יום שמענו על משפחות שנפגעו, חנויות שנבזזו. פתאום היחסים הסבירים ששררו בין יהודים לערבים פינו מקומם לשנאה לא מוסברת. החופש שניתן בבת אחת על ידי הצרפתים, שהיו אמונים על הסדר, התפרש אצל ההמונים כהזדמנות לשליטה על המיעוט היהודי המצליח. בכל יום חזר אבי עם סיפורים מצמררים על התנכלויות ליהודים בעירנו ובאזור מגורנו. אני זוכר שסיפר על משפחה שלמה שנשחטה בג'רדה (Djerada), עיירה לא רחוקה מאוג'דה. אחד הילדים שרד כשהסתתר באח הביתי והעז לצאת לתופת רק לאחר שכל בני משפחתו נרצחו. כבר ב-1948 סבלו יהודי העיר אוג'דה ועיירה זו מטבח אכזרי שנשחטו בו באכזריות מעל למאה יהודים.

בגיל שלוש חטף אותי מוסלמי כשעמדתי עם אמי ביציאה מבית המרחץ. אחרי חיפושים, שהשתתפו בהם רבים משכנינו, הצליח אבי בנס למצוא אותי רכוב על אופניו של מוסלמי בשוק המקומי.

על אף שכבר בגיל זה שמעתי על כל האירועים שניצל מהם אבי בבית הקפה ובבר שהיו בבעלותו ובבעלות דודי שנים רבות, האירוע האישי המשמעותי ביותר עבורי קרה כשהייתי בן שבע, בתאריך 16 באוגוסט 1953. זה היה יום ראשון קיצי חם במיוחד, ורוב היהודים שבו מחוף הים במליליה (שעה נסיעה מאוג'דה - חוף שבילינו בו בימי ראשון רבים). אחר הצהריים נמצאתי בתלמוד תורה ששכן בבית הכנסת הגדול שמאחורי ביתנו. מנהל תלמוד התורה היה מי שהתפרסם אחר כך בארץ כזמר המזרחי הראשון - ג'ו עמר.

שמענו מהכיתה צעקות קצביות: "אטבח אל יהוד!", וההד הלך והתגבר. כשהתקרבו הקולות לבית הכנסת, מישהו מהמלמדים התעשת והביא סולם, וכך הועברנו כל הילדים מעל גג בית הכנסת לחצר הבית שלנו, שהייתה צמודה לבית הכנסת. המתח היה רב וחיכינו כל רגע לפריצת הדלתות. גם הדאגה לאבי הלכה וגברה. מאוחר יותר התברר שהוא נסע כמטורף כדי להגיע אלינו לתלמוד התורה ונקלע בלית ברירה להמון המשולהב שניסה להרגו. משלא מצא אותנו שם, הגיע הביתה וסיפר לנו את קורות אותו יום.

בגיל שבע אני חש לראשונה על בשרי תחושה של רדיפה-בריחה. מאוחר יותר, כשהתוודעתי בארץ למוראות השואה, יכולתי להזדהות עם המושג של עם נרדף, 'פליטוּת'...

 

 

 

ואיך הגעתם לארץ?

בחודש מאי 1956, כילד בן עשר, ארזנו הוריי ואני מזוודה המכילה תמונות ומזכרות וברחנו באישון לילה לעבר גבול אלג'יריה הלא רחוק.

אבי, יוסף בן חמו ז"ל (Joseph Benhamou), שהיה פעיל ציוני והסתיר שליחים מהארץ בעליית הגג בבית הקפה שלו, הסיע ברכבו בלילות משפחות יהודיות רבות לגבול אלג'יריה בדרכן לארץ. כך נהג במשך תקופה ארוכה עד שפעילותו נחשפה, ולמזלנו הצליח לחמוק לפני שהוסגר.

כך, ללא שום הכנה נפשית מוקדמת, ארזנו מעט מיטלטלין וגנבנו את הגבול במסלול שאבי הכיר היטב, ומשם לצרפת ולישראל. בארבע לפנות בוקר נסענו במכונית הפונטיאק השחורה של אבי לתחנת הרכבת בעירנו. אבי החנה את הרכב, נעל אותו ולקח את המפתחות אתו ללא שום סיבה הגיונית. באנחת רווחה עלינו לרכבת לכיוון העיר אורן(ORAN) שבחוף אלג'יריה.

לאחר שהייה של יומיים בעיר שאבי הכיר מימי בחרותו, עלינו על האנייה פגסוס PEGASUS)) למרסיי שבדרום צרפת.התמקמנו בחדר אחד צפוף במלון קטן (HOTELLUTRECE) קרוב לטיילת ולנמל, וגם בישלנו בו ארוחות קלות. מדי יום יצאנו לטייל בעיר ובפארקים המקומיים. אני זוכר את השוק הססגוני ואת הירקנים המזמינים בקול ובשירה את הקונים לראות את מרכולתם ולקנות אותה.

אהבתי את הבילוי היומיומי בנמל והתחברתי עם הדייגים שנתנו לי לעלות על הסירות ולראות את שלל הדגים שהביאו עם בוקר לחוף.

בתקופה ההיא התאכסנו מאות משפחות יהודיות מצפון אפריקה במחנה המעבר ארנס (Camp d'Arenas) הידוע. אני זוכר את הביקורים שלי שם עם משפחתי ואת המפגשים של אבי עם חלק מהמשפחות שהעביר בלילות לאלג'יריה. שם פגשנו גם את מנהל תלמוד התורה ג'ו עמר שהיה מיודד עם אבי. בחודש יולי הצטרף אלינו למלון דודי עם משפחתו, לאחר שלא הצליח לחסל את עסקיהם המשותפים.

לימים כשישבתי בפריז בין השנים 2002-2001 בתפקיד נציג המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית באירופה, ביקרתי בבתי הספר היהודיים באירופה וכך הגעתי לעיר מרסיי. בביקורי בעיר התעקשתי למצוא את המלון ששהינו בו ב-1956 אך לא הצלחתי. זיהיתי בקלות את הנמל והמזח ומצאתי בטיילת גם חלק מהסירות שהובילו תיירים לאי השוכן לא הרחק מהמקום ( Chateau d'If).

ב-3 באוגוסט 1956, בהיותי בן עשר ושלושה חודשים, נכנסה האנייה האיטלקית פאצ'ה (PACE) לנמל חיפה. הסוכנות היהודית רשמה אותנו כעולים חדשים ונשלחנו בלילה במשאית למעברת קריית גת.

הגענו למעברה וקיבלנו פחון ללא גג. סבתי, אם אבי, לא חדלה לשאול מתי עוברים לבית ראוי, מבחינתה זו הייתה רק תחנת ביניים. למחרת אחיי ואני, עדיין לבושים בבגדינו הנקיים, ניסינו למצוא חברים מבין השכנים ויצאנו לשחק בשדה החיטה הצמוד לפחונים. סדר היום במעברה כלל עמידה בתור לקבלת מנות קצובות של סוכר ומרגרינה כנגד תלושים, ציפייה למשאית שסיפקה לחם ולעגלה עם הסוס שהביאה קרח או נפט.

גרנו במעברה פחות מחודש מכיוון שאמי הייתה בהריון. אבי ודודי שכרו דירה קטנה בעכו וגרנו בה חודשיים, אחר כך קיבלנו צריף בקריית גת וגרנו בו במשך שלוש שנים.

בימים ההם החלו אבי ודודי לעבוד בעבודות יזומות בקרן קיימת לישראל. בסוף אוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני, ואבי חפר שוחות ליד הבית.

 

 

 

מעטים האמנים הישראלים בני דורך, שבאו מהפריפריה החברתית, התרבותית והגיאוגרפית של ישראל אל המרכז התרבותי. האם אתה חושב שיש השפעה לעובדה זו על דרכך ועל אופייה של אמנותך?

השאלה במקומה, אך לפני שאשיב עליה, אני חייב להקדים ולספר את קורותיי בתקופה שהייתה משמעותית מאוד להתפתחותי כאמן יהודי-ציוני. כבר בעת לימודיי בישיבה הייתי מעורב מאוד מבחינה חברתית ותרבותית בחברה הישראלית בכלל ומאוחר יותר בסצנה האמנותית.

אני תושב העיר קריית גת מאז הגעתי עם משפחתי למעברה, למעט תקופות לימודים ושליחויות ארוכות בחו"ל.

בגיל שלוש-עשרה וחצי עזבתי את הבית ללימודים בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר' בירושלים, שם פגשתי לראשונה את ילדי השמנת מרחביה ומתל אביב. מבלי דעת, נטמעתי ללא הכנה בתוך החברה הישראלית, שהייתה זרה לי עד אז.

את התקבלותי לישיבת 'נתיב מאיר' אני חב לד"ר יצחק יאיר, מנהל בית הספר היסודי בקריית גת, שהתעקש להוכיח שגם בני עולים מסוגלים להצליח אם רק תינתן להם ההזדמנות הנאותה. ישיבת 'נתיב מאיר' נחשבה לישיבה אליטיסטית, והדבר הרחיב את הפער בין הבית, עיירת הפיתוח, שכל אוכלוסייתה עולים חדשים, ובין העיר הגדולה.

ההבחנה בפער הביאה אותי למודעות שהחברה הישראלית בעיר שונה מהחברה שגדלתי בה. מדובר בחוויה שונה לחלוטין מהחוויה שחוויתי בעיירה ובמעברה.

הבנתי שעליי לצמצם את הפער שנפער בשלוש השנים האחרונות.

הנחיתה באישון לילה במדבר, בלב מעברת קריית גת, גרמה להלם שליווה את המשפחה שנים רבות. הוריי חוו משבר במעבר מחיי רווחה לחיי עוני ומצוקה, שהיו מלווים באכזבה מדרך הקליטה. המציאות בארץ לא תאמה את הידע ואת הציפיות שלהם. בעת ההיא הייתה אמי בהריון עם אחי הצעיר. בבית החלו להישמע תלונות על הירידה ברמת החיים, על אי הנוחות במגורים בצריף, ובתקופת הצנע על המחסור במצרכים ובתנאים בסיסיים. כל אלו הביאו את הוריי למחשבות רציניות על חזרה לצרפת.

חייתי בתוך קונפליקט, מצד אחד דיברו בבית על ירידה מהארץ, ומצד שני חוויתי מפגש חדש ומשמעותי עם חבריי לישיבה, ילידי הארץ ובנים למשפחות מבוססות ששפתם הייתה שונה והשיח איתם היה אחר. הקונפליקט הזה היה אירוע מכונן בנעוריי, והוא ודאי השפיע על דרכי בעתיד. הפער הזה עיצב אותי. נאלצתי לשאול את עצמי מדוע אני כאן. בתקופת הישיבה נהגתי להתכתב עם הוריי בצרפתית כדי לשמר את השפה, ובמכתבים שיתפתי אותם בעולמי החדש.

בזמן ההוא נסע אבי לצרפת לבדוק אפשרויות להגירה. במכתבי הבהרתי להם שגם אם כל המשפחה תעזוב את הארץ, אין בדעתי להצטרף, כי אני כבר במקום אחר.

תקופת הלימודים בירושלים הייתה מלווה פרדוקסים רבים. כאשר יצאתי לחופשות שבת הביתה, חזרתי מהעיר הגדולה אל העיירה הקטנה ולצריף האזבסט שעברנו אליו. במוצאי שבת התייצבתי לעזור לאבא בבית הקפה. זה היה בית קפה יפה ומרווח, שנבנה מעץ ועמד במרכז המסחרי הראשון של קריית גת. בית הקפה היה למרכז הבילוי של הנוער הבוגר בעיר. הם באו לרקוד ברחבה הגדולה, לשתות ולשמוח, ואני ובן דודי שטפנו במטבח כוסות קפה וגביעי גלידה. את בית הקפה ניהלו אבי ואחיו שהצטרף אלינו בהיותנו במרסיי. דודי עזב עם משפחתו את מרוקו אחרינו והצליח לשלוח לארץ חלק מתכולת הבית שלנו שם.

במקום שהיה פעם בית הקפה של אבא והמרכז המסחרי של קריית גת, הוקם לימים בית ספר התיכון 'שלאון', שלימדתי בו אמנות. בשנת 1978 הזמינו אותי נציגי משרד השיכון להציב פסל ברחבת בית הספר. את הפסל הקפדתי להציב בדיוק מול המקום בו עמד בית הקפה.

מדי יום ראשון הייתי חוזר מנומנם לישיבה לקראת ה'סדר' הראשון. באחד הימים, בגלל מעשה קונדס, נשלחה כל הכיתה הביתה. תלמידים אחדים שגרו מחוץ לירושלים נאלצו לישון אצל חבריהם שגרו בירושלים. כך הזדמן לי לישון בביתו של חבר מרחביה ולגלות את הפער העצום בין עיירת העולים ותנאי החיים בבית ובין הבתים המרווחים בירושלים. ההבחנה הזאת עוררה בי געגועים לבית המרווח במרוקו, למכונית ה'פונטיאק' השחורה ול'דסוטו', בהן נהג אבי להסיענו בימי ראשון לחוף מליליה שבמרוקו הספרדית, לא הרחק מאוג'דה.

הלימודים בישיבה לא היו קלים לי כעולה חדש שנחת ללמוד בין צברים. אולם, היה ברור לי מה אני רוצה להיות כשאגדל. לימודי הגמרא היו קשים לי במיוחד, ובזמן השיעורים העדפתי לצייר על גבי הגמרא את המורים. ניסיתי למצוא מסגרת מתאימה לצורך הזה, אך לא מצאתי.

אחרי כיתה י' המשכתי את לימודיי בישיבה התיכונית בשדה יעקב שבעמק יזרעאל. שם נחשפתי לנופים חדשים שגם ציירתי, ולאנשים אחרים מעיירות אחרות, חלקם עולים.

הישיבה בשדה יעקב נסגרה באמצע השנה עקב בעיות תקציב, ואני ניצלתי הזדמנות זו לחפש בית ספר תיכון שלומדים בו אמנות. בזמנו פעל בתל אביב בית ספר 'רננים' לאמנויות. בית הספר היה ממוקם בתוך אוטובוסים ישנים ללא תנאי פנימייה. מנהל בית הספר, שהבחין בכישוריי וברצוני העז ללמוד אמנות, הפנה אותי לבצלאל בירושלים. להצעה זו לא היה סיכוי, כפי שהתברר לי בדיעבד, מכיוון שבבצלאל יכול ללמוד רק מי שסיים את לימודי התיכון. מסיבה זו הגעתי בשנת 1962 לישיבת 'אור עציון' כדי לסיים בה את לימודיי.

בסוף שנת 1963, בהיותי תלמיד כיתה י"א, החליטו הוריי לרדת מהארץ לצרפת בכל זאת. הם מכרו את כל חפצינו ואת הריהוט היפה ששלח דודי ממרוקו. אבי הכין דרכונים לכל המשפחה ואף דרכון משותף לאחותי ולי. הייתי אז בן שבע-עשרה, אבל בימים ההם כבר זומנתי ללשכת הגיוס פעמים אחדות ועברתי מבחני התאמה לקורס טיס. קיבלתי מכתב אישי ממפקד חיל האוויר דאז, עזר ויצמן, שכתב שנמצאתי כשיר לקורס "הטובים לטיס". הייתי נחוש בדעתי לא להצטרף להוריי, וביקשתי את אישורו של אבי להצטרפות לקורס הטיס. אבי, שהיה טרוד בהכנות לנסיעתנו לצרפת, התנגד בכל תוקף. אולי כדי לשכנע אותי לשנות את דעתי, ואולי עקב אכזבתו הקשה מקליטתנו בארץ ומהעובדה שלא זכה בארץ להערכה שהיה ראוי לה על מאמציו לארגן את הבריחה ממרוקו ולארח את נציגי המוסד הישראלי שם. הוא חש ניכור, ופעמים רבות שמעתי אותו מספר על ההתכחשות למפעל המיוחד שלו.

בבית התנהל ויכוח קשה, וסירובו של אבי לחתום חיזק בי את ההתנגדות לירידה מהארץ. הודעתי בתקיפות להוריי על החלטתי להישאר בישיבה ולשרת בצבא. הנחישות שלי השפיעה על רגשותיה של אמי, שלא ראתה עצמה עוזבת בלעדיי את הארץ. בדיעבד, השלימו הוריי עם העובדות, ושנים רבות אחר כך הודו לי על כך. חלק גדול ממשפחתי מצד אמי שהיגר לצרפת, התבולל בנישואי תערובת, ואני רואה זאת בצער רב.

בשנת 1964 סיימתי את לימודיי התיכוניים במחזור הראשון של ישיבת 'אור עציון' בראשותו של הרב דרוקמן והתגייסתי לנח"ל במסגרת ישיבת ההסדר ברחובות.

לשאלתך האם יש השפעה לעובדה שאני בא מהפריפריה הגיאוגרפית, החברתית והתרבותית של מדינת ישראל על יצירתי, אני חושב שתהליך הקליטה שלי בארץ כפי שפירטתי, החל מהבריחה לארץ, המעברה, ההתנתקות המוקדמת מהחיים במעברה, הלימודים בישיבה התיכונית והשירות הצבאי, ניתק אותי מוקדם מאוד מהשפעת הפריפריה על חיי בכלל ועל דרכי האמנותית בפרט. אני מרגיש שנקלטתי מהר מאוד בחברה הישראלית שחיבקה אותי בחום ולא הרגשתי קיפוח מעולם. העובדה שהיה עליי להתמודד בגיל צעיר יחסית עם הדילמה בין ויתור על משפחתי שהייתה בתהליכי ירידה מתקדמים ובין הישארותי בארץ והתגייסותי, השפיעה ללא ספק על דרכי האמנותית.

 

לפי הסיפור הביוגרפי, לא היה צפוי כלל שתלך ללמוד אמנות. מתי התחלת להרגיש "אמן" וללמוד אמנות?

בספטמבר 1966, בתום השירות הצבאי, החלטתי לממש את השאיפה שלי ולהתמסר לאמנות, דבר שלא היה מקובל על הוריי. לא זכיתי לתמיכה - לא מהם ולא מהחברה שסבבה אותי. חבריי הלכו ללמוד מקצועות "מועילים", ואילו אני בחרתי במקצוע ש"אין מאחוריו בסיס לקיום", כפי שהתבטא אבי.

התחלתי בלימודי אמנות סדירים בבית הספר הגבוה לציור בתל אביב בניהול האמן הכריזמטי אריה מרגושלסקי. הערצתי את האיש והמורה והוא העריך ועודד אותי. מרגושלסקי טיפח אותי ותלה תקוות רבות בהתפתחותי כאמן. עוד בהיותי סטודנט הוא מינה אותי לאסיסטנט שלו. הוא ידע להעריך את מאמציי להגיע מהפריפריה ולהתמסר לעבודה הקשה שהשקעתי בלימודים.

בתום שנת הלימודים השנייה הוא מינה אותי למרצה מן המניין בתחומים שהפגנתי בהם בקיאות - קומפוזיציה ורישום, וכתיבת תכנית הלימודים הפדגוגית הוטלה עליי.

בשנת 1970, כשכבר הייתי מורה מן המניין בבית הספר של מרגושלסקי, נרשמתי בהמלצת המפקח לאמנות, הצייר משה טמיר, למדרשה לאמנות (בית ברל היום) למחזור הראשון של מורים בכירים. בין היתר למדתי פיסול אצל הפסל דב פייגין, ציור אצל הציירים אביגדור סטימצקי ואבא פניכל ותולדות האמנות אצל פרופ' רן שחורי. דב פייגין, שהבחין בנטייה שלי לפיסול, לקח אותי תחת חסותו והזמין אותי פעמים רבות לעבוד בסטודיו שלו בגבעתיים. בשנה ההיא יצרתי את פסל החוצות הראשון שלי, שנבחר והוזמן על ידי משרד השיכון. הפסל הוצב במתחם בריכת השחייה בקריית גת.

עם סיום המדרשה, בגיל עשרים וארבע, עוד לפני שהגשתי את עבודת הגמר שלי לבית הספר הגבוה לציור, מוניתי למורה בכיר בבית הספר לאמנות 'קלישר', ומאוחר יותר גם למנהל הפדגוגי של בית הספר. רקמתי עם המנהל תכניות להקמת בית ספר וחברה לאמנות המשולבת בבנייה. בתקופה זו ניהלנו משא ומתן מול ראש עיריית תל אביב,שלמהלהט, ואשתו זיוה להעתקת בית הספר מרחוב הגר"א באזור התחנה המרכזית למרכז תל אביב.

המקום שבחרנו בו מבין האפשרויות שהוצעו לנו היה בית הספר 'קלישר' שליד שוק הכרמל. בספטמבר 1972 פתחנו את שנת הלימודים במבנה חדש ששופץ והותאם לסדנאות. הוקצה לי מקום למשרד ולסטודיו הראשון שלי שבו גם עבדתי על עבודת הגמר: 'מאבק', שהוצגה בסוף שנת 1972 בתערוכה עם עוד שלושה בוגרים.

בשנה זו הצגתי תערוכת יחיד ראשונה ברמת גן. הצגתי בה שני פסלים גדולי מימדים מפוליאסטר וסדרה של מאקטות ומתווים לפסלים מאלומיניום. שני הפסלים הגדולים נרכשו על ידי משרד השיכון ועיריית קריית גת והוצבו בעיר מגוריי. מנהל המדרשה ומורה שלי, רן שחורי (לימים מנהל בצלאל), שהיה גם מבקר 'הארץ', ומרים טל, מבקרת האמנות של 'ידיעות אחרונות', כתבו על התערוכה ביקורת חמה. תערוכת פיסול נוספת, שזכתה אף היא לביקורות מחמיאות, הוצגה בגלריה אנגל בירושלים בשנת 1973.

בשנת 1975 מימשתי מִלגת לימודים של שנה מטעם צה"ל על השתתפותי במלחמת יום כיפור ונרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב בחוג לתולדות האמנות ולקולנוע.

בכל תקופה זו ועד שנת 1977 המשכתי להציג בבית האמנים בירושלים בעיקר תערוכות רישום. אז עדיין לא התגבשה זהותי האמנותית והייתי עסוק בעיקר בביטוי כישוריי ברישום ובפיסול. בהשפעתו של מרגושלסקי, לא נטיתי להתחבר לגלריה מסוימת כדי לגבש קו אמנותי ללא תלות ומחויבויות.

 

מתי להרגשתך החלה להתגבש זהותך האמנותית?

בשנת 1977 עזבתי את 'קלישר', והאדריכל צבי בן דב מונה למנהל פדגוגי במקומי. 'קלישר' היה מוסד פרטי שלא הבטיח תנאים סוציאליים לבעל משפחה. הייתי זקוק למשכורת מסודרת כדי להתמסר ליצירה ללא תלות בגלריה ומחויבות לה.

בשנות ההוראה החלה להתגבש אצלי זהותי האמנותית. הדבר התבטא בהחלטה שלי להתמודד ביצירה עם המקורות היהודיים.

רציתי להתרכז ולהתמסר ליצירה יהודית ישראלית וציונית, מה שתאם את שאיפותיי משכבר.

בשנת 1978 יצאתי לשליחות ציונית-חינוכית בבריסל. היום ברור לי שהמפגש עם יהודי אירופה חיזק בתוכי את זהותי היהודית והישראלית ואת הקשר שלי ושל בני משפחתי לארץ.

בשנת 1981 חזרתי לארץ והצגתי בבית האמנים בתל אביב תערוכה בנושא: 'המנורה חוזרת לירושלים'.

הנושא עלה בעקבות סמינר חינוכי ברומא שהייתי בין מארגניו וקיימנו בו מצעד לעבר קשת טיטוס שעליה תבליט המנורה. לקראת התערוכה ערכתי מחקר ועקבתי בו אחר מסעותיה של המנורה מאז חורבן הבית ועד היום, הייתי מרותק לנושא הגירוש, הנדידה והגלות של עם מארצו. אני מתעורר לנושא בכל פעם מחדש בימי האבל של 'בין המצרים'. בעקבות התחקיר הקמתי תערוכה שהצגתי בבית האמנים בתל אביב.

היו התייחסויות רבות לתערוכה, אבל היה מעניין להבחין שהדברים נגעו בעיקר ל"תמה" של התערוכה ופחות לאיכות הביצוע שלה.

 

ניתן לראות בעבודותיך עיסוק בפער בין ההבטחה שניתנה לעם ישראל וחלום הארץ המובטחת, לבין המציאות בה החוויה בארץ מלווה בתחושת ארעיות, ניתוק וגלות. האם תוכל להסביר את הסיבות ומה מושך אותך לנושאים שנראים כל כך לא אישיים?

זה החל בתערוכת המנורה ונמשך עד היום. בשנת 1982, בעקבות פינוי ימית, הצגתי בבית האמנים בירושלים תערוכה על הפינוי, וחשפתי בה לראשונה אמירה פוליטית ברורה. אפשר לומר שתערוכה זו, שנגעה בלחץ של המפנים (חיילי צה"ל) על המפונים (המתיישבים של ימית), הייתה התערוכה הראשונה שבאה בה לידי ביטוי הזהות היהודית-ישראלית שלי. זה היה טריגר לטיפול אמנותי מופגן בשאלת גורלו וזהותו היהודית-ציונית של עם ישראל השב לארצו - נושא השב ומופיע ברבים מהמיצבים שלי.

אכן, נושא ההבטחה מול המציאות מעסיק אותי מאוד גם כאמן מאמין. "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", אומר הקב"ה לאברהם בספר בראשית (יג, יז), ומי שחי בארץ הזאת מבין עד כמה גדול המרחק בין ההבטחה הזו למציאות. אנחנו לא רק מתהלכים לארכה ולרחבה של הארץ הזאת. שבנו אליה ואנחנו נלחמים עליה עשרות שנים, והיא עדיין לא בידינו ממש. בנושא הזה אני ממשיך לטפל ועדיין לא מיציתי אותו.

בספטמבר 1988 הציעו לי לצאת לשליחות ציונית נוספת במונטריאול, כנציג הסוכנות היהודית במזרח קנדה וכשליח עלייה.

אני שמח על שאלתך, כי זו מחייבת אותי לראשונה לברר גם לעצמי את התהליכים והמאורעות האישיים שהובילו אותי לעסוק בקיומנו כאן.

שליחות זו, שנמשכה ארבע שנים, הותירה בי רשמים וחוויות מהמפגש המרתק עם יהדות צפון אמריקה, ותהיה להם השפעה משמעותית על עבודתי העתידית.

ואכן, בשנת 1995 התרחשה התפנית הבאה בתערוכה 'המאבק', שהוצגה בבית האמנים, ושבפתיחתה הוצג מיצג שביטא את הקונפליקט בין פנים לחוץ. המיצבים שלי מתייחסים בעקביות לשאלה הגדולה האם אנחנו אכן נמצאים בפנים-בארץ? או שמא אנחנו עדיין נלחמים על מקומנו-זכותנו על הארץ הזאת?

'מאבק' סימנה בבירור את התפנית הרשמית של הקריירה האמנותית שלי לעבר מקורות יהודיים-היסטוריים ברורים, על אף שאלו כבר העסיקו אותי לסירוגין מוקדם יותר. תערוכה זו התאפיינה בשינוי המדיה והתאמתה לעולם הדיגיטלי.

 

ניתן לראות ברוב עבודותיך שימוש בטקסט מן המקורות בגוף העבודה או סמוך לה. לפעמים שמות העבודות מרמזים על קשר אינטר-טקסטואלי עם מקורות המקרא וחז"ל. מדוע אתה זקוק להם? הן מדובר בעבודה ויזואלית מיסודה, האם אינך מביע כך חוסר ביטחון ביכולתה של אמנותך לעמוד בפני עצמה, ללא מסורת המילה?

הנראות של הטקסט או של המילה העברית מבחינה חזותית אינה מוטלת בספק. האמנות הישראלית מרבה לשלב את המילה ביצירות וכך גם אני. ברור שיש סכנה שהוספת הטקסט תגלוש לפלקטיות, ולכן אני הופך את הטקסט לחלק אינטגרלי מהקומפוזיציה, כך שלא ישמש לה איור.

המקורות שאני מתייחס אליהם הם בעיקר המקורות של הפילוסופיה וההגות היהודית. אני קורא מאמרים של הרב קוק, של הרב סולובייצ'יק ואחרים, וכן מאמרים עם גישות מודרניות המחברות פירושים חדשניים על התורה. מאז שנת 1984 אני לומד יום בשבוע בישיבת 'כרם דיבנה' ושומע את שיעורי ההגות היהודית הנותנים לי השראה ליצירה חזותית. חלק גדול מהמיצבים שלי נוצרו בעקבות שיעורים שאני שומע שם או ממאמרים שאני קורא ומעבד ויזואלית. לדוגמה המיצבים 'הר-שדה-בית' או 'מזבח אדמה תעשה לי' נהגו בעת הלימודים שם והמשכתי לנתחם ולהתאימם לתקופה העכשווית. המיצב הראשון מתקשר לתקופות בהיסטוריה של עם ישראל עד לרצח רבין. המיצב השני עוסק במלחמת לבנון ובנפילת הבנים.

במיצב 'הר-שדה-בית', שגם נושא את שם הספר, אני מבטא במידה רבה את מה שאת כינית במאמר הפתיחה את "המהלך לבירור האירוע הפרטי-ביוגרפי שלי על רקע המהלך הקולקטיבי, ההיסטורי, היהודי, לקראת זהות אמנותית יהודית-ישראלית." כמו אברהם אבינו, אצלי העלייה להר אינה מאמץ פיזי בלבד, אלא מאמץ רוחני. זו עלייה שאמנם מבודדת אותי (כמו אברהם), אך כך מחברת מחדש לעמי ולארצי בדרכי שלי. במיצב 'מזבח אדמה תעשה לי' אני מבטא את המחיר הפרטי בהקרבת היצירות שלי, ואת המחיר הקולקטיבי של נפילת הבנים.

אני קורא ספרי מחקר ופילוסופיה ומתחבר מאוד גם לצד הזה של מחשבה המנתחת ומפרשת תהליכים המלווים את היוצרים ואת יצירתם. מכל אלו עולים רעיונות הזוכים אצלי למימוש חזותי. לא פעם אמרתי שיש במקורות רעיונות הזועקים לנו האמנים למימוש חזותי, ועם זה אני מנסה להתמודד.

ההוראה המלווה את כל שנות היצירה שלי חשובה לי ומפרה אותי מאוד. ליווי של סטודנטיות בפרויקטים אמנותיים ושל קבוצות מהסקטור הדתי מעורר שיח פורה המביא אותי לא פעם לגיבוש רעיונות חדשים בתהליכי העבודה שלי.

הכתיבה תופסת אצלי מקום חשוב ואני מרבה לכתוב גם על התהליכים שאני עובר מהלימוד ליצירה. במאמרים אני מנתח את התופעה החדשה המתהווה של יוצרים דתיים ודרכה מעודד צעירים וצעירות מוכשרים לקחת חלק ב'מהפכה החזותית'.

 

האם יש משפיעים נוספים על יצירתך מלבד המקורות היהודיים? מעניין אותי לדעת עם מי אתה מנהל דיאלוג אמנותי, מי האמנים שחשוב לך שיראו מעבודותיך בזמן התהליך ויביעו דעתם?

יש אמנים שהשפיעו על הפיסול שלי כמו דני קרוון ודב פייגין, שהיה גם מורה שלי, והעבודות של שניהם מתאפיינות במינימליזם צורני ובניקיון הצורות הפיסוליות במרחב. בין הפסל ישראל הדני לביני יש הערכה הדדית ואני אוהב מאוד את סגנון עבודותיו.

עד היום זכיתי בתחרויות פיסול רבות ויצרתי מעל לעשרים פסלים גדולים העומדים במרחב הציבורי ומוגדרים כפסלים 'הייטקים' וגיאומטריים כדוגמת שני הפסלים המוצבים בקניון מלחה בירושלים או פסל הקיר במגדלי טרייד טאואר בתל אביב.

מיכה אולמן יוצר פסלים במרחב. אני אוהב בעבודתו את הנגיעה הפוליטית וגם היהודית-חילונית. מיכאל סגן-כהן הוא צייר שאני מעריך ומאמין ללבטיו הלא קלים כאמן ישראלי-יהודי שחיפש תשובות לשאלות לא פתורות.

אברהם אילת ויעקב חפץ, שגם הם בוגרי בית הספר הגבוה לציור, וחוה ראוכר הם חלק מהאמנים שאני מעריך מאוד ומנהל איתם שיח. ישנה קבוצת פסלים שאני נפגש עמם שנים רבות בבית המלאכה של רוני נעים, בעל מלאכה עם נפש של אמן. רוני הוא חבר קרוב, אני מפסל אצלו את הפסלים הגדולים שלי יותר משלושים שנה. אני פוגש שם בין השאר את מוטי מזרחי, מיכה אולמן, תמרה ריקמן ואחרים, ובזמנו גם את גדעון גכטמן, בוקי שוורץ ואורי ליפשיץ שנפטרו לאחרונה. בשנת 1997 הצגנו יחד תערוכה באצירתה של תמרה ריקמן.

יש לי שפה משותפת גם עם בלו סמיון פיינרו, ז'אק ז'אנו, אשר דהן, נחמה גולן, רות קסטנבאום בן דב, נעמי גפני, סיגל אדלמן, חנה גולדברג ועוד רבים אחרים שלחלקם אצרתי תערוכות יחיד או ששיתפתי אותם בתערוכות קבוצתיות שיזמתי.

קנדינסקי, מונדריאן ומלביץ הם אבות המופשט הגיאומטרי והם משמשים לי השראה לפיסול, לציור ולרישומים המופשטים שלי וכנושא להוראה בקורסים שלי.

את ראושנברג אני אוהב במיוחד. ראיתי עבודות רבות שלו בחו"ל. לעבודותיו עוצמה רבה והן השפיעו על אמנים ישראלים וגם עליי.

 

היצירה שלך מנהלת דיאלוג אינטנסיבי עם החברה הישראלית, עם השיח האמנותי ועם השיח הפוליטי באינטנסיביות מרשימה. אינך מניח לשום אירוע פוליטי או חברתי לחמוק מתגובתך. האם יש סביבך חבורה?

אני מעורב מאוד. זה מתבטא גם בכתיבת מאמרים, לפעמים לעיתונות, ובהם אני מוחה או מביע דעתי על תופעות בחברה הישראלית בכלל ובחברה הציונית דתית בפרט.

אני מנהל דיאלוג ארוך שנים עם השיח האמנותי, הדתי, החברתי והפוליטי, כי אכפת לי מאוד מהחברה שאני חי בה. אני רגיש לתופעות של התרסה כלפי המדינה, הציונות והדת. בחברה הישראלית מתקיים שיח בוטה ולא מאוזן תחת הסיסמה של חופש הביטוי.

כפי שציינתי, אני מכיר אישית אמנים ישראלים רבים ועם חלקם אני מנהל דיאלוג. אני לא משייך עצמי לחבורה מסוימת, לא מבחינת התפיסה האמנותית שלי ולא מבחינת סגנון העבודה. אני גם לא מתחכך יום יום עם ה"ברנז'ה" האמנותית ולא מנסה למצוא חן.

אני מפלס את דרכי לבד ומאמין שבשנים האחרונות הבאתי לאמנות הישראלית משהו 'אחר' שקשה לקהילה האמנותית לעכל אותו. סביבי נוצרה קבוצת אמנים שיש לה מכנה משותף - אמנים ואמניות דתיים, שאני מנהל איתם שיח ואני משתף אותם בתערוכות קבוצתיות שאני יוזם.

על אף שאני מציג יצירות רבות ומגוונות, אני מסומן כאמן פוליטי ימני וזו נקודת המוצא לכל דיאלוג סביב עבודותיי. העבודות שזכו לחשיפה הרחבה ביותר היו העבודות הפוליטיות שהיו קשורות בזמנו לפינוי ימית או להתנתקות.

הצגתי תערוכות ומיצבים שנגעו בשורשים היהודיים שלי, ובזהות הישראלית שלי שאוטומטית נוטה לאהבת הארץ כפי שאני חש אותה כאדם שומר מצוות. לצערי אלו נושאים שמעוררים אנטגוניזם והם כ'סדין אדום' לרוב רובו של הממסד האמנותי הנוטה' לחילוני ולשמאל, אך יש גם דוגמאות 'חריגות' בהתייחסותן. אשתף אותך בכמה מהן:

במאמר מסכם לשנת 2005 כתבה ציפורה לוריא ז"ל ב'מקור ראשון':

"לצדו של סגן-כהן, אני רואה בפריצתו לתודעה הציבורית של האמן הוותיק אבנר בר חמא את אחד ממוקדי החשיבות בעונת התערוכות תשס"ה."

ב'עכבר העיר' ציינו מחדש את העובדה שבתל אביב כמעט שלא מציגים 'אמנות אחרת' מזו המייצגת את השמאל. "...בר חמא, בוגר 'המדרשה' ו'קלישר', הוא קול חריג בזירה האמנותית המקומית, הנוטה רובה ככולה לשמאל. בתל אביב כמעט שלא מוצגת אמנות פוליטית ימנית. בר חמא מאמין באמנות דתית עכשווית העוסקת בסוגיות אקטואליות.עבודותיו הנוכחיות מבטאות כאב ושבר הכרוכים בהתנתקות, כולל הזעקה המקראית 'אייכה?'."

אני רוצה להביא דוגמה נוספת מדברים שכתב אליק מישורי בתערוכה 'ישראליות חזותית':

"היצירה של בר חמא נעשתה ב-2005, שהייתה שנת ההתנתקות והיציאה מעזה - והיו שראו בעבודה הזאת שלו ביטוי לכאב העקירה של יישובים יהודיים ממקומם, עקירה שהאמן התאבל עליה וקרע עליה קריעה (כמנהג האבלים). העבודה אומרת שהעקירה והקריעה שבעקבותיה מובילות בהכרח לקרע בין קבוצות שונות בעם.

וזו בעיניי, אמירה הרואה דברים במורכבותם.

אבל היו גם שזיהו בעבודה זיתים וקישרו את הכתובת 'עקירה' עם עקירת עצי זית של פלסטינים בידי מתנחלים. מה שאומר שאותה יצירה יכולה לבטא שתי עמדות פוליטיות מנוגדות.

מה שמעניין אותי בעבודות של ריב או של בר חמא לא היו, דווקא, הדעות הפוליטיות אלא איכותה של היצירה. לכן גם לא ציינתי את ההשתייכות הפוליטית של כל אחד מהאמנים. אם הייתי עושה זאת, כי אז המתבונן היה עושה מיד את הקישור, ואומר: אה, הוא 'ימני' או 'שמאלי' וכך אני צריך להסתכל על העבודה שלו."

יש טענה שאמנות ואמונה זרות זו לזו וכי אדם דתי מתמסר כל כולו לאמונתו ואינו יכול להיות אמן טוטאלי. לעניות דעתי, זו טענה שאין לה בסיס. זו טענה שיצרה סביבי עוינות מסוימת.

ובכל זאת, קולגות רבים לא רק מהמגזר מעודדים אותי ומעריכים את ה'אומץ' שלי כביכול, כפי שהם מגדירים זאת, לשחות נגד הזרם. לאחר שכוניתי בתקשורת 'סמן ימני' של האמנות הישראלית, שמעתי לא פעם מאמנים שלדעתם להציג משהו חריג מהזרם המרכזי-השמאלני מהווה סיכון להתקבל לברנז'ה.

אך בסופו של דבר, כפי שאני מאמין, צריך ללכת עד הסוף עם מה שמאמינים בו, גם אם יש בזה סיכון של 'מיתוג' או 'קִטלוג', ואני חושב שזכיתי להערכה בשל עמדתי. אני מתייעץ עם כמה אמנים קרובים וחולק איתם את החוויות האמנותיות שלי. אלו הם בעיקר אמנים שיש לנו הערכה הדדית ומורים שעובדים או עבדו איתי בעבר.

עם ציפורה לוריא ז"ל שמרתי על קשר רצוף עד לפטירתה, קשר מקצועי על בסיס אמונה שאנחנו מובילים מהלך חשוב בהתפתחות היצירה הפלסטית בציבור הדתי-לאומי.

בעשור האחרון היא הייתה הראשונה שחלקתי איתה את מחשבותיי ואת החוויות האמנותיות שלי. הערכתי מאוד את חוות דעתה המקצועית והיא חסרה לי מאוד.

לשאלתך אם היה אמן כלשהו שדעתו על עבודתי השפיעה עליי לשנותה, התשובה היא שלילית. כל עבודה שלי עוברת ביקורת עצמית מחמירה לפני שאני מציג אותה לקהל.

 

בנקודת החיבור בין היותך מורה לאמנות לבין היותך אמן, הקמת במכללת תלפיות גלריה 'אחרת'. מהי 'הגלריה האחרת', ובמה היא 'אחרת' מגלריות שונות בישראל? מדוע נכנסת לתחום האוצרות?

נכנסתי לתחום האוצרות בשל צורך ובעיקר בשל היעדר עידוד הציבור האמוני ליצור ולהציג. רציתי למלא את החלל הזה וליצור מקום לתצוגה מסוג אחר.

את 'הגלריה האחרת' יזמתי ויסדתי בשנת 1997, כשניהלתי את המסלול לאמנות במכללת 'תלפיות' בתל אביב. מתוך שיחות רבות עם ציפורה לוריא ז"ל, עלה צורך לקדם ולעודד את הסטודנטיות שלנו להמשיך ליצור גם בתום לימודי ההוראה. חשנו צורך ליצור 'מקום' לתצוגה, שיבטא גם את ה'קול' הבא ממחוזותינו.

הגלריה נקראה 'אחרת' כי רציתי להציג בה מצד אחד את מיטב אמני ישראל (ולשם כך נעזרתי באוצרת הראשונה של הגלריה, רביבה רגב, שהייתה מקושרת לאמנים שלימדו במדרשה), ומצד שני רציתי לתת במה גם לאמנים שאינם מוכרים בזרם המרכזי ובאים מהציבור הדתי.

נתתי לאוצרת את המנדט לבחור את האמנים המוכרים, אך להציג צד 'אחר' שלהם, כלומר לבחור עבודות שלהם הנוגעות במקורות ובטקסטים היהודיים.

כך פעלה הגלריה בשנים הראשונות. היא קיבלה מקום בין הגלריות התל אביביות בזכות רשימת המציגים המכובדת, שכללה אמנים כגרשוני, לביא, גרבוז, פיינרו, קדישמן ועוד רבים.

האוצרות היא עוד כלי ביטוי עבורי. קשה להפריד בין יצירותיי כאמן ליוזמותי כאוצר על פי נושא. יש בי צורך פנימי ואמיתי לעודד יצירה בעלת אופי יהודי וציוני. הביטוי 'אחרת' מבטא את הנבדלות, את השוני מהמקובל בסצנה האמנותית הישראלית.

 

אני רוצה להבין את הצורך שלך לצאת מהסטודיו הפרטי, ולהקדיש זמן כה רב לקידום האמנות בציבור הדתי-לאומי, האם זה לא מפריע להתקדמותך האישית?

כמחנך לאמנות אני רואה בחינוך ובעיצוב דור חדש של אמנים צעירים בראשית דרכם ביטוי נוסף למגמה ולרצון שלי לעודד יצירה בציבור הציוני המאמין. כשבגיל שש-עשרה חיפשתי מסגרת ללמוד אמנות לא היה מי שיכוון או יעודד אותי, גם לא אחרי הצבא.

היטיב להגדיר פעילות זו דוד שפרבר באחד ממאמריו:

       "אבנר בר חמא הוא הדמות הבולטת ביותר בפעילות למען הפרחת השממה האמנותית בציבור הציוני דתי. יוזמתו להציג תצוגות  
        אמנות  במסדרון מכללת ליפשיץ בירושלים והרעיון להקים בית ספר דתי לאמנות באוניברסיטת בר-אילן מתווספים לפועלו בתחום זה. 

עמדתו מתחדדת כייחודית.דומה שגישתו והאסכולה שמתהווה סביבה מכוונות לא רק להרחיב ולאתגר את השיח המרכזי, אלא גם להציע לו אלטרנטיבה. הרוח הזו מעוררת לא פעם אנטגוניזם בעולם האמנות ההגמוני ואף בשיח האמנות בחברה הדתית" (מתוך מאמר 'בחינת בוגרות', פורסם באתר בית אבי חי).

ב-2006, חודשים אחדים אחרי 'קיץ-קטיף', שאצרתי ביחד עם ציפורה לוריא ז"ל (2005), יזמתי הצגת תערוכות קבוצתיות נוספות. הראשונה שבהן היא התערוכה '10+1 צל-מי-צב' (2006).בתערוכה, ליד מיצב שלי על ההתנתקות, הציגו עשרה צלמי עיתונות את ההתנתקות בעיני המצלמה שלהם.

ב-2007 יזמתי ואצרתי את התערוכה 'הוי ארצי מולדתי' כדי לעורר אמנים להתייחס למציאות הישראלית המורכבת.

לקראת התערוכה חיברתי מניפסט וביטאתי בו את תחושותיי בעקבות המועקה שהותירה אחריה מלחמת לבנון השנייה ותחושת ההחמצה ההולכת וגוברת בקרבנו.

באפריל 2008 אצרתי תערוכה קבוצתית נוספת, 'יו"ש-עו"ש' בבית האמנים בתל אביב, ואחריה את התערוכה לזכרה של ציפורה לוריא, 'בצל כנפייך', בגלריה נוספת שיסדתי - 'הלל 17' בירושלים.

'גלו-יה' היא תערוכה קבוצתית חשובה שאצרתי בשנת 2009, שעסקה בנושא כיסוי הראש אצל האישה ביהדות. הנושא עורר תגובות רבות בתקשורת. גם 'כתנות אור', שהוצגה בשנת 2010, עסקה בהתייחסותם של אמנים לנושא הכיסוי, הצנעה, ההסתרה וההגנה, אך גם התייחסה לפנים ולחוץ, לגלוי ולנסתר ולגבולות.

אלו רק חלק מהתערוכות הרבות שאצרתי ואני רואה באוצרות פעילות חשובה המקבילה לפעילותי היצירתית והיא עונה על צורך בציבור האמוני.

מזה כמה שנים אני מעביר קורס ושמו 'כיתת אמן', ואני מאתגר בו עשרות אמנים ואמניות צעירים ליצור דרך מטלות. אנחנו מבקרים את היצירות ביקורת קבוצתית בהשתתפות אמנים מוכרים והם גם מרצים על עבודתם בפני הקבוצה. חלק מתלמידי הקורס משתתפים אחר כך בתערוכות שאני אוצר.

 

הן בטקסטים המלווים את התערוכות והן בראיונות השונים איתך אתה מרבה להשתמש בשפה העוסקת ב'זהות', בהגדרת ה'אני'. אתה חושב שניתן לאפיין אותך כאמן בעל השקפה דתית ואידיאולוגית-פוליטית מסוימת? האם יש לך הגדרה עצמית כאמן?

לא אני יצרתי את ההגדרה של אמן ציוני דתי או ימני ואני לא מסכים להגדרה זו, כי אני גם לא מכיר בהגדרה של אמנות שמאל וימין.

מתברר שתערוכה ציונית עדיין נחשבת במחוזותינו לחריגה, ומעדיפים לקטלג אותה כאמנות ימנית. אישית, אני נוטה לקבל את הגדרתו של ד"ר דרור אידר שאני אמן ניאו-שמרני. לעובדה שאני אמן מאמין יש השפעה על הדרך שאני עוסק בנושאים המעסיקים אותי, למשל כאשר אני בוחר בטקסטים מהמקורות היהודיים ומעניק להם נראות חזותית אוהדת, בניגוד לאמנים שעושים זאת בהתרסה, והם רבים. הזהות היהודית והישראלית שלי באה לידי ביטוי באמנות שלי, שהיא אמנות מודרנית באופייה, ולכן אני אמן יהודי-ישראלי-עכשווי.

 

האם הזהות שלך כאדם דתי שומר מצוות באה לידי ביטוי באמנות שלך? האם הזהות הדתית מהווה יתרון או מגבלה?

אף שהמילה 'מחויבות' נשמעת חריגה בעולם שסוגד לחופש היצירה והביטוי, עולם שאין לו גבולות, אני אדם מחויב וחש מחויבות לארץ ולזהות הלאומית שלי. אני לא מרגיש כבול, להפך, המגבלות מאתגרות אותי. אני מסמן לעצמי את הגבולות בהתאם לאורח חיי. טבעי בעיניי, כיהודי וכאמן מאמין, שאני שואל את עצמי מה הקב"ה רוצה ממני בדור הנוכחי, המיוחד, אליו נולדתי. זו אחריות גדולה הדורשת משנה זהירות, גם אם אני רק אמן ולא רב. אמן דתי הוא לא אמן שהוא גם דתי אלא אדם המגשים את האידיאה האלוקית דרך האישיות היצירתית שלו דרך כישוריו האמנותיים. אפשר להיות ראש קטן ואפשר אחרת. הרב קוק, בהתייחסו לדברי המשנה בפרקי אבות: "...והחיים לידון, לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר" (ד, כח), כותב: "החיים אינם כי אם דעת, אלא שיש דעה גדולה והיא חיים גדולים, ויש דעה קלה והחיים ההם גם כן קלים" (עולת ראיה ח"ב עמ' קעד-קעה).

יסוד זה מוביל אותי כשאני קולט את המציאות סביבי ומפנים אותה. אפשר כמובן לעבור לסדר היום ולא יקרה דבר, אך אצלי המציאות תיספג אט אט, תעבור מסננת ועוד מסננת ואולי בסוף גם תצא אל הפועל דרך יצירה חדשה. גודל הדעת שמתכוון אליו הרב, אינו נמדד לפי כמות הנתונים שספגתי לתוכי, אלא במיוחד לפי איכותם. התגובה שלי לרצח רבין למשל הופיעה אחרי ארבע שנים באמצעות המיצב 'הר-שדה-בית'. אין לי ספק שהיא הייתה שונה מתגובתם של כל האמנים שהגיבו לרצח הנורא.

סמדר שפי, מבקרת האמנות של 'הארץ' הבחינה בכך:

"...ראויה לציון עבודה של אבנר בר חמא, אמן שחורג בדרך כלל מהקונפורמיות הפוליטית השמאלית שמאפיינת את סצנת האמנות. עבודתו מבוססת על פסוק מהתנ"ך, סיפור מאבק על בארות שנסתמו על ידי פלשתים מספר בראשית, ופרשנות של רמב"ן ורש"י עליו. את הפסוק, "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" (ויקרא כו, מב), פירשו מתוך בדיקת השאלה מדוע הושמט עניין הזכירה משמו של יצחק. התשובה היא שיצחק, שכמעט נעקד, זכור דרך סמלים של עקידה על המזבח..."

 

חשוב לי להציג יצירות עם חותם יהודי-ציוני וייחודי לא רק בתחום המיומנות או השתכללות הביצוע אלא בתחום האמירה, משהו שייזכר וייחרט בתודעה הקולקטיבית כדבר 'אחר' ששינה ולו במעט, ויצא מהקיבעון המחשבתי החד-צדדי השולט, ואני לא חי באשליה שאצליח.

 

לשאלתך אם הזהות שלי כאדם דתי שומר מצוות באה לידי ביטוי באמנות שלי ואם היא יתרון או מגבלה, ברור שהיא יתרון ובשום פנים לא מגבלה, כפי שהבהרתי.

אני מגדיר עצמי 'אמן יהודי-ציוני חברתי עכשווי' וחובתי לתת ביטוי לצד היהודי ציוני שבחברה הישראלית. לדעת התלמוד הירושלמי במסכת תענית (דף ד, עמוד ב), ישראל נקראו 'ציון', ותהליך התחייה הלאומית של עם ישראל נקרא 'ציונות'. ירושלים בירתנו שחוברה לה יחדיו, תפקידה לחבר אותנו למהות שלנו. אצלי האמנות מבטאת ומוציאה אל הפועל מהות פנימית אידילית זו.

השכל אינו כבול לחושים ובכוחו לחשוב בחופשיות ללא הגבלת זמן או מקום. האמונה מסייעת לי להבין את תפקידי ולהתאימו להכרה שבמהותה אין אני כבול לכוחות החומריים ולכן אני תמיד מחפש משהו אחר.

במיצבים על ההתנתקות הבעתי הזדהות עם המתיישבים בגוש קטיף כבני אדם העומדים להתפנות מבתיהם - מבחינתי הייתה בזה עמדה הומנית פר-אקסלנס. בעיניי לגיטימי להביע דעה המשקפת את אהבתי לארץ ישראל ולאנשיה באמצעות הכלים שאני שולט בהם.

בל נשכח, השמאל ה"הומני" לא הביע תמיכה כלפי "האחר" היהודי בזמן ההתנתקות, איש לא השמיע קולו בזמן שאלף שבע מאות משפחות יהודיות נותקו מבתיהן. גם לא זכור לי שמישהו הזיז את עצמו לנחם משפחות שכולות שנפגעו מהאינתיפאדה. ההדרה הזאת ויצירת הזהות בין האמנות לעמדה פוליטית מסוימת הפריעו לי מאוד.

 

אבנר, ככל שמכירים אותך ואת עבודתך, ניתן לראות מעברים מפיסול לציור, לרישום, למיצב. הספר עוסק בעיקר במיצב. מה יש בו במיצב שמשך אותך להתבטא בו, משהו שאין בשאר הז'אנרים?

אני אמן מולטימדיה ואני לא מגביל את עצמי לטכניקה אחת. ציפורה לוריא כתבה פעם על כך שסקרנותי, התעדכנותי המתמדת ויכולת הפרשנות הטכנולוגית שלי הובילו אותי ליצירות מורכבות ועשירות אמצעים. עבודות הפיסול שלי המוצבות במרחב הן ביטוי לאהבה מיוחדת שלי ליצור פסלי חוץ המשתלבים בנוף ובארכיטקטורה. הפסל הראשון שלי נרכש על ידי משרד השיכון עוד בהיותי סטודנט והוצב בשנת 1971 בבריכת השחייה בקריית גת. שתי תערוכות היחיד שלי שהצגתי ברמת גן ובגלריה אנגל בירושלים (1972-3) היו תערוכות פיסול שזכו לביקורות טובות. מעל לעשרים פסלי חוץ שלי נבחרו והוצבו במרחב הציבורי בארץ ובחו"ל.

למרות ההצלחה, לא ראיתי עצמי מתמסר רק לתחום הפיסול, והיה לי ברור שהזהות האמנותית שלי תתמקד ביצירה היהודית-ישראלית העכשווית. עבר זמן, ובין הצבת הפסלים שלי להצגת תערוכות, חִלחל אצלי הצורך או החיוב הפנימי להביע את עמדותיי גם בתחומים אחרים.

בשנת 1995, שנת המפנה מבחינתי, הצבתי לראשונה בתערוכה 'מאבק' מזוודה חלולה מצינורות מתכת ברצפת האולם בבית האמנים בתל אביב. בתחתיתה הנחתי מראה. הצופה היה צריך להתכופף כדי לקרוא את שם העבודה שכתבתי באותיות זעירות על הרצפה: "בכל דור ודור..." (שם העבודה). באותה תערוכה, 'מאבק', הצבתי סוכה חלולה שדרכה עברו אנשים כדי לראות את שאר העבודות (פעולת הכניסה והיציאה מהסוכה המחישה את הקונפליקט המתמשך שלנו בארץ הזו של כניסה לארץ ויציאה ממנה, פנים וחוץ). זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי מיצג, ומאוחר יותר הוצגו המיצבים 'הר-שדה-בית' ו'מזבח אדמה תעשה לי', ולאחריהם מיצבים אחדים על ההתנתקות שזכו לחשיפה רחבה.(את המיצג ניתן לראות ביוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=n9-wxt82DNk).

אני נמשך לז'אנר של המיצב משום שהוא עונה על הצורך שלי להתבטא ולהביע דעה. הוא מאפשר לי ביטוי מוחשי לאמירות חדות וברורות, וכשהצופה מטייל במרחב שאני מציב בפניו, נוצרת אינטראקציה מעניינת עם הסביבה והוא חווה גם מצבים לא צפויים המאתגרים אותי במיוחד.

מיצב מפת התפוזים שהצגתי בתל אביב ב-2005 הפך לסמל שנחרט בזיכרון הקולקטיבי כתחילתה של אמנות שכונתה "ימנית". במקום להתמודד עם ה"תופעה החדשה והמפתיעה" ולסווגה כאמנות חברתית-הומנית, העדיפו המבקרים לבחור בדרך הקלה של קטלוגה כאמנות ימנית.

המבקרים שנכנסו לאולם שהוצגה בו מפת התפוזים הגיבו בהתפעלות מגודל המפה, מהצבע הכתום ומהריח המשכר של התפוזים, אך כל זה היה זמני עד שקראו את שם העבודה:"היום גוש קטיף - מחר יפו!".

מאז האמירה הזו, שצוטטה בכל כלי התקשורת, הפכה למושא מחקרים, וזאת אני מסיק מהפניות הרבות שאני מקבל מהאקדמיה באשר לעבודה הזו ולדומות לה. בתערוכה על גבולות ישראל ופלסטין, שהוצגה בשנת 2008 בגלריה בוושינגטון, שוב הצגתי את מפת התפוזים.

אחרי סדרת מיצבי המצב, שהצגתי בשנים 2006-2005, בקיץ 2008 לרגל אירועי שנת השישים למדינת ישראל, הצבתיאת המיצב 'המספד בירושלים' בחזית בית האמנים בתל אביב. את כותרתו שאבתי ממאמרו של הרב קוק, שביטא סובלנות, אופטימיות והבנה עמוקה של המהלכים של הגאולה. מאמרו של הרב קוק נגע בחיבור בין הרב לחוזה המדינה, בין הרועה ההוגה לחוזה. הרצפה כוסתה בין היתר באדמת חמרה ובכותרות עיתון 'הארץ' מהחודשים האחרונים, שנתנו ביטוי אותנטי למציאות הישראלית המורכבת.

במרכז הביתן הוצבה גיגית עגולה, שטוחה ומחלידה, מלאה במים צלולים ונקיים, וסימלה את העולם הישן. מסביב פוזרה אדמה שהקיפה עיגול של אפר ובמרכזו דלקה אש מתוך צינור מרובע המזכיר ארובה. מעליהם הונח כבש מעץ המוביל אל מזבח מודרני, המורכב מארבע אבנים מסותתות וכולל את הכרובים שעוצבו מנירוסטה ונחושת.המילים "של נעליך מעל רגליך" נחרטו על גבי מפת ארץ ישראל מאלומיניום שהונחה על הכבש.המכלול דרך מרכיביו: המים, הכבש, המזבח והכרובים נתן תחושה של קודש מצד אחד, ומהצד האחר הדגיש את החול דרך כותרות עיתון 'הארץ' שנגעו במציאות העכורה.

 

בעבודתך אתה נמשך לתמות שיש בהן מימד תשתית מיתי כמו 'מזבח', 'קרבן', עקדת יצחק, ובשנים האחרונות התייחסת התייחסות מיוחדת לשואה, אלה נושאים "גדולים". האם אין בנושא קלאסי כמו 'אהבה' או 'אישה' כדי למשוך אותך ליצירה?

מהיכרותך ארוכת השנים עם נושאי היצירה שלי היטבת להגדיר את התמות שאני נמשך אליהן. ייתכן שאם לא הייתי יהודי והייתי חי במקום אחר ולא בארץ הזו, הנושאים שהזכרת לא היו מעסיקים אותי והייתי נמשך לנושאים ליריים ופסטורליים.

ארץ ישראל ועם ישראל מתקשרים אצלי בהוויה המתמשכת של מלחמת הקיום בה מככבים הקרבן והמזבח, העוקד והנעקד, הפנים והחוץ, כולם מבטאים את הישרדותנו בארץ הזו.

באשר לקרבן, שאכן מעסיק אותי מאוד במיצבים, התורה מצווה "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא). בני אדם אוהבים מתוקים ומנעמים, אך האמת לא תמיד נעימה, ואוכל טעים לא תמיד בריא. השאור מטפיח ומסמל את הגאווה, וליד גאווה אין מקום למישהו אחר. הדבש מפתה ומסמל את התאווה, לכן אין אפשרות להקריב קרבן משאור ודבש. אך בכל זאת הקרבן צריך להיות טעים, ולכן בא המלח שאין קרבן בלעדיו. מלבד הטעם למלח יש ערך של שימור, של נצחיות. תפקידו להעלות את הזמני לנצחי, את הגשמי לרוחני.

קרוב לשמונה שנים שירתי בשליחויות שונות מחוץ לגבולות ישראל, ובכל התקופות האלו לא יכולתי ליצור יצירה אחת. לא יצרתי בכלל כי אני זקוק לטריגרים, לגירויים חזותיים ולאירועים בעלי משמעות שיפרו ויובילו אותי ליצירת אמירה. את אלו אני מוצא רק כאן בארץ, שהתרגלנו להקריב בה כל כך הרבה קרבנות לצערנו.

אני כן רושם באובססיביות בכל הזדמנות בעיקר את נופי הארץ ומכין דגמים אין ספור לפסלים, אך בשני העשורים האחרונים מציג בעיקר את המיצבים עם האמירות הנוקבות.אכן, אלה נושאים "גדולים" בעלי תשתית מיתית, כפי שהגדרת בשאלתך, והם נוגעים בנימי הנפש היהודית והישראלית ולא מאפשרים לי להגיע לנושאים אחרים.

נושא השואה מלווה אותי זמן רב, אף שאני לא בן לניצולי שואה והתוודעתי לנושא מאוחר יחסית, בטקסי יום השואה. כילד וכפליט שנותק מביתו ומחבריו בגלל רדיפות, סיפורי השואה היו עבורי חוויה מכוננת והם ריתקו אותי.

במאי 1960, כשהייתי תלמיד כיתה י' בישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים, התוודענו ללכידתו של האיש שהיה אחראי לביצוע הפתרון הסופי, וסיפור הבאתו ארצה על ידי המוסד השפיע עלינו עמוקות. מדי יום חיכיתי בקיוסק הקרוב לישיבה בבית וגן לעיין בעיתוני הצהריים שדיווחו על התנהלות משפט אייכמן. ביוני בשנה ההיא פורסמה לראשונה תמונתו של אייכמן, ובתאריך 11 באפריל 1961 נפתח משפטו בבית העם בירושלים.

באותו היום, מצויד במצלמת אקורדיון שקיבלתי מאבי, הצטופפתי יחד עם מאות אנשים שעמדו ברחבה הסמוכה לבית העם. חלקם ענדו טלאי צהוב בתקווה להיכנס למשפט. איני זוכר אם הצלחתי להיכנס לבית העם ביום פתיחת המשפט, אך מצאתי בארכיון הפרטי שלי תמונה שצילמתי בבית המשפט שבצדה האחורי צוינו המילים: "משפט אייכמן - 11 באפריל 1961". סביר להניח שהצלחתי להיכנס.

אני זוכר בבירור את ההתחמקויות שלי מה'סדר' בישיבה כדי להגיע למשפט. כל עדות ריגשה אותי עד דמעות וחשתי שאני חווה אירוע היסטורי. חוויתי מאורעות אנטישמיים בילדות, אך לא את אימי השואה. עשיית דין צדק עם רב מרצחים נטעה בקרבי תחושת ניצחון - האיש האיום בתא הזכוכית נשפט במדינת ישראל החופשית בידי קורבנותיו.

בשנת 1978, בעת שליחות של בני עקיבא לבריסל, התוודעתי מקרוב לשואה לראשונה. אחד מהכנסים של בוגרי בני עקיבא באירופה, שהייתי בין מארגניו, התקיים במינכן תחת הכותרת 'אנטישמיות', וכלל ביקור במחנה דכאו. זה לא היה ביקורי הראשון. בשנת 1976 ביקרתי שם כשהשתתפתי במשלחת של צעירי המפד"ל לגרמניה, והמפגש המזוויע עם המשרפות לא הרפה ממני. הפעם, מצויד במצלמת וידיאו, אני יוצא עם סטודנטים שחלקם דוברי גרמנית, לראיין גרמנים מבוגרים בתחנת הרכבת. אנו שואלים מה הם עשו בתקופת המלחמה, והתשובה "לא ידענו!" חוזרת כפזמון.

בפסח תשמ"ח אני מתמודד לראשונה כאמן עם נושא השואה באירועי שנות החמישים לליל הבדולח.

בקטלוג צנוע שיוצא לכבוד האירוע אני כותב: "איני בן לניצולי השואה. לא הייתי שם פיזית אך הייתי שם כפי שהייתי נוכח במעשה יציאת מצרים ובמעמד הר סיני, וכל עם ישראל לדורותיו הוא יוצא השואה ("בכל דור ודור...").

בין השנים 1992-1988, בתפקידי כנציג הסוכנות היהודית למזרח קנדה במונטריאול, אני זוכה לביקורו של מנכ"ל המינהל המרכזי לשליחות של הסוכנות היהודית, מר מיכאל גלעד. בשיחותינו הארוכות מתברר לי כי האיש שהיה בעברו קצין משטרה בכיר, שימש בתפקיד מרכזי בחקירתו של אייכמן.

כך אני שומע ממקור ראשון על התנהלות החקירות ועל קור הרוח של הפושע הנאצי, שהודה בכל הזוועות והוסיף פרטים רבים על פעילותו בצבא ובמפלגה הנאצית.

בשנת 2001 אני יוצא לשליחות של שנה בפריז כנציג המחלקה לחינוך לאירופה המערבית. בשנה זו כזכור החלו הגילויים האנטישמיים בצרפת, ויהודים רבים חששו לעתידם והתדפקו על דלתות משרדי הסוכנות בפריז. בעת עבודתי אני נחשף לשלטים שהוצבו בכניסות לבתי ספר רבים בפריז וצוין בהם שמבתי ספר אלו הוצאו ילדים יהודים למחנות ההשמדה על ידי שלטון וישי והנאצים רק בשל היותם יהודים.

לאחר מחקר שערכתי בביקורים נוספים בפריז, בשנת 2007 הצגתי בגלריה העירונית ברחובות תערוכה מקיפה על השואה בצרפת תחת השם 'עיניים לכותל'. האם אותה התמונה שצילמתי כנער במשפט אייכמן ממשיכה עדיין להשפיע על היצירה האמנותית שלי גם כיום? ייתכן.

במיצבים שהצגתי בשנים האחרונות על ההתנתקות חוזר ומופיע דימוי האפר והאדמה בהקשר להישרדות של עם ישראל בארצו אחרי השואה. האדמה היא בעיניי סמל הפוריות והחיים החדשים. האפר מסמל את הסוף, ההתכלות.

כמה סמלי? אפרו של אייכמן לא נטמן באדמת ישראל הקדושה. הוא פוזר בים, רחוק מחופי ישראל, וטוב שכך.

בשעת ראיון זה נמצאת בהכנה תערוכה חדשה שתוצג ב-2012 בפריז ובברלין ותיקרא: 'HiStory(סיפורו)- אבנר בר חמא - גורלו ומאבקו של העם היהודי בעבר ובהווה' (ראו מאמרה של ד"ר בתיה ברוטין בספר זה).

בתערוכה אני מטפל בגורלו ובמאבקו של העם היהודי בעבר ובהווה באמצעות מראות מן השואה וסמלים של ישראל הציונית. אני נוקט בגישה שמקורה בעולמי הרוחני היהודי ונשען על מקורות אידיאולוגיים ופוליטיים ציוניים קולקטיביים.

אני מעמיד את השואה ואת האירועים האישיים שלי כיהודי על ציר האירועים שחווה העם היהודי ומעניק להם משמעות.

בעבודות שאציג אני מטפל בזכות קיומו של העם היהודי בארץ ישראל מנקודת מבט היסטורית, שמצד אחד מבוססת על הברית בין אלוהים לאברהם שניתנה בה "הארץ המובטחת" לו ולזרעו, ומאידך גיסא מנקודת מבט ציונית, המבוססת על החזון הציוני של בנימין זאב הרצל להקים ולקיים מדינה יהודית בארץ-ישראל. דימוי מפת ארץ-ישראל ודמותו של הרצל חוזרים תדיר ביצירותיי, ביחד וכל אחד לחוד. בדרך זו, דרך הדימוי, אני מביע את תחושותיי ודעותיי בנושא גורל העם היהודי בארץ ישראל ההיסטורית והציונית.

בתערוכה זו אני, הפליט שברח כילד ממרוקו, מזדהה עם הילד מוורשה, ובאמצעות תמונתו אני מתייחס למסע האמנותי שלי, המבטא את אהבתי לארץ ישראל שעוד לא נגמלה מרדיפת אויביה.

 

האם אתה רואה באופק נושאים חדשים או שנושאים אלה ימשיכו לעמוד במרכז עולמך?

מבחינת יצירה אישית, בהסתכלות ארוכת טווח לאחור, ניתן להבחין כי הנושא החוזר בדרכים ובאמצעים שונים בתערוכות שלי קשור תמיד לארץ ולעם השב לארצו. אף שבתש"ח הכריז בן גוריון על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, זכותנו על הארץ עוד לא הוכרה ממש בעמים.

אין עוד נושא החוזר בתורה פעמים כה רבות כמו ארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת לעם הסגולה שעבר את כור ההיתוך של גלות מצרים. הפסוק "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים" (יהושע כד, ד), נאמר בהגדה של פסח - עשו ויתר על ירושת הארץ. רש"י מפרש שעשו ויתר על חלקו בארץ ישראל ובלבד שלא יישא בעול הגלות. במאבקו של יעקב עם עשו - סופו של המאבק גנוז בסיומו של אותו לילה: "וירא כי לא יכול לו..." (בראשית לב, כו) - המאבק אפשרי רק בלילה, אך בעלות השחר מתגלית האמת, שדרכו של יעקב צודקת.

כמו כל עם ישראל, אני מחכה שיפציע השחר ותתגלה צדקת דרכנו, ואז לא אעסוק עוד בקרבן ובמזבח.

בימים אלו, לקראת צאת הספר, אני נפרד מעיר מגוריי הפריפרית, עירי מאז שהגעתי למעברה כילד, ועובר בע"ה לירושלים. בתלמוד מסופר שכשאנשי ירושלים היו כותבים את שם עירם, הם היו כותבים 'ירושלימה', כי הכול פועל לכיוון ירושלים ותפקידה להזכיר לכל יהודי את זהותו ואת תפקידו בעולם.

בדיעבד, כשאני חושב על כך, אני מרגיש שאני סוגר מעגל. המסע שהחל אצלי כנער שהגיע מהמעברה לישיבת 'נתיב מאיר' האליטיסטית בירושלים,חוזר ועולה אליה, לנשום אוויר פסגות בתקווה שקול היצירה ימשיך ויהדהד, כי בהר ה' יראה, כמו שכתוב:

אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב: "אל בית אלוהי יעקב" (ישעיהו ב, ג)

לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר "בהר יראה ה'";

ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר " ויצא יצחק לשוח בשדה";

אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא בית אל" (פסחים פ"ח ע"א).

חז"ל סתמו ולא פירשו, ובכך הותירו לנו את המשימה לנסות ולפצח את ה'קודים' 'הר-שדה-בית' ולגלות את הטמון בהם.

כאמן, הספר הנושא שם זה מוכיח שאני עדיין מטפס על ההר, חורש עמוק בשדה ומחפש את הבית.

המסע לא תם.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד
אתר האמנות ארטפורטל הוא הפורטל המוביל בישראל בתחום האומנות, האמנות והתרבות. באתר תוכלו למצוא מידע רב אודות תערוכות אומנות, מאמרים בתחום האמנות והתרבות, מידע על גלריות, פורום אומנות שוקק חיים , חנות לממכר מוצרי אמנות, מידע על מוזיאונים ועוד. אנו מקדמים בברכה גלישה פעילה של המבקרים באתר ונשמח להכניס ידיעות רלוונטיות אודות חוגי אמנות, סדנאות, מידע על אמנים חדשים וכל מידע אחר שהוא בעל תועלת לקהילת חובבי האמנות. הגלישה באתר מהווה הסכמה בלתי חוזרת לתקנון האתר ושימוש בכל אחד מהטפסים שבאתר מהווה אישור למשלוח חומר פרסומי בהתאם לחוק