מארק רותקו , צייר יהודי

איזי מורגנשטרן הוא מפיק ובמאי סרטים צרפתי. לפני מספר שנים הפיק איזי וביים לטלוויזיה הצרפתית סרט תיעודי מצליח על מארק רותקו , מגדולי הציירים במאה ה-20. היותו של איזי חוקר דתות ויהדות, גרמה לו להרחיב את מחקרו והביאה אותו למסקנה שמוצאו וזהותו היהודיים של רותקו, כה מהותיים וניכרים בציוריו, עד כי הוא מגדיר את מארק רותקו כ"צייר יהודי". אולי גדול הציירים היהודיים בכל הזמנים. הסרט על רותקו יצא בצרפתית וכן בגירסה אנגלית ( בצרפתית , באנגלית ).הסרט בוים לצרכי הטלוויזיה הצרפתית, לפיכך הרעיונות המובאים במאמר אינם נדונים בסרט במפורש, אך בהחלט ניתן להבחין בהם בין השורות. מובא בזאת מאמרו של מורגנשטרן "מארק רותקו, צייר יהודי"

יודגש כי כל תמונותיו של מארק רותקו מוגנות בזכויות יוצרים .

Copyright © 1998 Kate Rothko Prizel and Christopher Rothko

"מארק רותקו, צייר יהודי" מאת איזי מורגנשטרן

לדעת אם מארק רותקו הוא צייר יהודי פרוש הדבר להרהר על נקודות מפתח בעבודתו, כמו גם לבחון את ההיסטוריה האישית שלו. מארק רותקו נולד במדינה בלטית, בתחילתה של המאה ה-20 רבת התהפוכות. הוא גר בארה"ב, ובה, הקים משפחה ומצא חברים. ישנן דרכים רבות להיות יהודי .אך מאחר וחלק מעבודתו של צייר הינו שתיקה ועיסוק במופשט, הרי שבמיוחד במקרה שלו – יש סיבה לגיטימית להאמין כי חלק מהווייתו, ש"התגנב" לתוך יצירותיו, עסק בשאלות אוניברסאליות מסוימות בעזרת כלים יהודיים. ברצוני להעלות השערה שאני רואה כמבוססת למדי, אבל לפני כן ברצוני להציג שתי שאלות, הראשונה היא , איזו משמעות אנו מעניקים למילה יהודי כאשר אנו מחילים אותה על מארק רותקו? השאלה השנייה היא, אילו קשרים יכולים להיות בין עבודתו לבין ההיסטוריה האישית שלו ולאופן חינוכו, עוד מילדות, כיהודי? אציג כאן מספר רמזים. לא יותר מזה. לא רק עקב היקפו של הנושא, אלא בגלל שאת מה שמגדיר אדם, ובמיוחד אמן, לא ניתן להקיף בשיטתיות. הדברים האמורים מבוססים על מחשבותיי בזמן שעבדתי על הסרט התעודי שהכנתי אודות מארק רותקו עבור רשת טלויזיה צרפתית , ובהתחשב בכך שלמדתי ולימדתי היסטוריה יהודית ויהדות במשך שנים רבות.

אם כך השאלה הראשונה, שאני רואה כחיונית היא: איזה סוג של יהודי היה מארק רותקו? בכדי לנתח זאת עלינו לקחת בחשבון את שורשיו האישיים ומאפייני התקופה, כולל את שורשי אביו. אביו של רותקו, יעקב רותקוביץ' נולד במישאלישק, עיירה בבלארוס. ייתכן, אם כי לא הוכח הדבר, שהגעתו לשם הייתה בעקבות סידרת חוקים בשנות ה-50 של המאה ה-19 שעודדו יהודים לעבור לאזורים כפריים, על מנת שישנו את אורח חייהם. חוקים אלה בוטלו ב-1882. על כל פנים יעקב רותקוביץ' וכך גם אשתו, אמו של מארק שלמדה כימיה עם בעלה לעתיד בסנט פטרסבורג, לא באו מגטאות. הייתה ליעקב אפשרות להשיג השכלה גבוהה והוא ניצל זאת. ב-1885 גזירות הצאר אסרו על יהודים מאזורי היישוב ללבוש בגדים מסורתיים (בניסיון לרסן רעיונות מיסטיים מעורפלים). אותן גזירות הרשו להם בתמורה להפוך לרוקחים. יעקב רותקוביץ' ניצל זאת ולמד רוקחות. הצאר אלכסנדר השלישי שעלה לשלטון לאחר רצח אלכסנדר השני ב-1881 (יעקב רותקוביץ' היה אז בן 22), לא היה בטוח באיזה עמדות פוליטיות לנקוט כלפי היהודים. לפעמים פתח עבורם דלתות לחברה הרוסית והתרבות המערבית אך מאידך לעיתים סגר אותן באותה תדירות.

אבל בעיקרון, עבור אלו שהשאירו את חיי הדת מאחור, כפי שקרה עם אביו של מארק רותקו, חיים הרחק מהגטו היו בהישג יד. ייתכן, אם כי לא מוכח, כי יעקב רותקוביץ' הושפע מתנועת ההשכלה, תנועה שעודדה יהודים להיכנס לעולם המערבי דרך חלון תרבותי, לנטוש את היידיש תוך החלפתה בעברית מודרנית ולאמץ את ערכי מורשת האנושות, בהם: יצירות הספרות הגדולות, פילוסופיה והעיסוקים והערכים האציליים שהתפשטו בעקבות המהפכה הצרפתית.

ברסלין כתב בביוגרפיה שלו כי אביו של מארק רותקו היה ציוני מתון. מקורות אחרים טוענים שהוא היה ב'בונד', כלומר סוציאליסט שמאמין באוטונומיה טריטוריאלית בכל מקום שניתן. שניהם יכולים להיות נכונים אם אדם מאמין , כמוני , שאלו היו דעותיו של רותקוביץ', והן לא נבעו מבחירות כפויות. נראה כי יעקב רותקוביץ' היה איש נאור, שקיווה כי העולם ישתפר בהתבגרותו ושהוא יהודי כיוון שאין לו מה לעשות בנידון. זה הכל. תאוריה זאת מאוששת על ידי העובדה ששלושת ילדיו הראשונים הלכו לבתי ספר, בתו המבוגרת לבי"ס ציבורי ושני אחיה לבית ספר יהודי ליבראלי.

שינוי אכזרי והיפוך מזל התרחש החל מינואר 1905, כאשר המהפכה הרוסית הראשונה פרצה בסנט פטרסבורג. כאילו קיר חסם לפתע את משפחת רותקוביץ'. תקופה נוראה החלה, מצב של אלימות מתמשכת וחוסר יציבות מתמיד, חוקים מדכאים חוקקו. החלו פוגרומים כנגד היהודים שהנהיגה פמלייתו של הצאר ניקולא השני, כדי להילחם נגד הליברליזם הפוליטי והכלכלי, כמו גם נגד משיחיות מהפכנית. שניהם נחשבו כקונספירציות שזממו יהודים מודרניים נגד רוסיה. בשלב זה למרבה הפלא, פנה יעקב רותקוביץ' לדת (ולא לזרם המשיחיות המהפכנית או לציונות, כפי שבחרו יהודים רבים אחרים), ותוך כך הוא שולח את בנו הצעיר מארק (שהיה בן 3 באותה העת) לבית ספר דתי אורתודוקסי, לחדר. כנער צעיר, מארק רותקו למד את התנ"ך, את התפילות וחלק קטן מן התלמוד הבבלי בעל פה. האופק האוניברסאלי של משפחת רותקוביץ' הוחשך עם תחילת הפוגרומים הראשונים שאורגנו על ידי הממשלה הרוסית, ויתכן שגם חיבורם הפתאומי והבלתי מתוכנן ליהדות אבותיהם, חיזק אצלם את רגשות החרטה והכישלון.

עבור האב ובנו מארק, יותר משהייתה שייכות לאומה ,לאוכלוסייה מסוימת, דת או תרבות, יהדות הייתה עבורם גורל. מצב שהיה חלק ממחזוריות המתרחשת מראשית הזמן. מארק רותקו, שבילה קרוב לעשר שנים בלימודי כתבי הקודש היהודיים ועברית, הפך ליהודי. בניגוד לחיים סוטין או בניגוד למארק שאגאל שנולד למשפחה ענייה בזרם החסידי, לא רחוק ממנו בוויטבסק, ושחווה יהדות דינאמית שבוקעת מהלב, יהדותו של מארק רותקו הגיחה מהכישלון של ההתקדמות לעבר האמנציפציה. היהדות שלו הייתה של הגיון, שכל. הייתי אומר אפילו יהדות "פילוסופית", אשר לא הגיבה לשאלות של זמנו (היהודים לא נרדפו ברוסיה עקב היותם דתיים, אלא להפך, משום שלא היו מספיק דתיים!), ובמקום זאת בחר לחזור למשבצת התחלתית ועתיקה. למרבה הפלא, במובן הזה יעקב ובנו מארק רותוקביץ' היו יהודים מודרניים, תוצרים של אנטישמיות. והיה אם כך, לטעמי, סירוב מטעמו של מארק רותקו לאמץ אישיות יהודית. את זהותו היהודית הוא חב לאלימות של אחרים. מה שהיה יהודי אצלו היה צריך להישאר חשאי.

אבל עם רותקו שום דבר לא היה פשוט. הוא ניחן – וזה היה נדיר בקרב יהודים חילוניים , בידע טוב, אם לא טוב מאוד ביהדות. מה שעושה את זה ייחודי יותר, הוא שלא נראה משהו שמחבר בדרך כלל יהודים מודרניים ליהדות. השנאה ואף הטבח ביהודים, לא התקיים מפאת היותם יהודים דתיים אלא משום שהם יהודים. כך ניתן למצוא בעבודותיו של מארק רותקו, ואני מאמין בכך בכנות, עקבות והשפעות הנובעות ממצבו כיהודי מודרני, ללא בסיס דתי, כמו גם, כמובן, מן היהדות באופן כללי. פעמים דרכיהן של השפעות אלה מצטלבות ולפעמים אין ביניהן קשר. אצביע על כמה מהשפעות אלו בהמשך.

תזכורת נוספת: אנו יודעים כי בגיל 24, מארק רותקו עבד אצל רב לשעבר בשם לואיס בראון, סופר של ספרות פופולרית, אשר העסיקו באיור תנ"ך מצוייר, בהשתמשו בתכנים מתוך הברית החדשה ומהתנ"ך. הוא עשה את הקליגרפיה עבור יותר ממאה מפות, כמו גם עיצוב כמה מן המפות בעצמו. מארק רותקו נחשב בזמנו כחלק מ"המשפחה היהודית" ומומחה מספיק גדול בתנ"ך כדי שיהיה אפשר להטיל עליו מטלה זו.

העדר מקום:

מיקומו של מארק רותקו, המהגר היהודי, היה בגלות. זו הנקודה המאפיינת הראשונה המורה כי מארק רותקו התנהג כיהודי מודרני. כאחד שיש לו קשר קשה עם העולם החיצוני, אך בה בעת הוא בחיפוש אחר מקום. לדעתי, ומתוך מגוון הדעות שהוא אימץ, הוא לא צעד בנתיב ה"קלאסי" של היהדות המודרנית. כלומר: רותקו לא צעד בדרך שהיתה מקובלת בקרב יהודים מודרניים לעבר העולם הרחב, זו שנתנה תקווה לצאת מהמקום הייחודי והשונה בו נולד היהודי למקום אוניברסלי בו ניתן להיות חלק מהמין האנושי, כמו כל אדם. מארק רותקו חזר מהמקום האוניברסלי שהגיע אליו בזכות הוריו ומאחר ורצה לשכוח את התרבות היהודית שלו, אותה ראה כמגבילה מדי בעולם האוניברסלי, בחזרה למקום פרטי וייחודי , תוך כדי חיפוש מקום. הוא עשה זאת בכדי לתת ביטוי לדרכו היהודית והמופשטת בצורה צלולה וברורה, ולאחר מסע ארוך וסודי. ניתן לראות זאת בתקופה הראשונה והארוכה שלו כצייר, בה חיפש ללא הרף בסיס משותף עם האנושות (פורטרטים, עולם תת מימי, דמויות מיתולוגיות, שפה מופשטת) כל זאת בכלים של התרבות האוניברסלית. עד לתקופה האחרונה והחשובה שלו כצייר, בה לא ביקש למצוא מטרה ושפה אוניברסלית, אלא בוודאות מטרתו הייתה איתור מקום ייחודי, מקומו כיהודי. לרותקו היתה תחושה עזה שלא הצליח לבטא את עצמו תוך שימוש בכלים אוניברסליים. וגם, אם יורשה לי לומר, הוא פנה לרעיון שעליו לבטא את עצמו בשפת הברית הישנה (התנ"ך) ולא החדשה. רותקו לא ניסה יותר לדבר עם כולם בשפה של כולם אלא לבנות מודל, מקום, אליו כולם (ה"מדינות" בשפתו) מוזמנים לבוא. בתקופת יצירתו האחרונה רותקו היה אובססיבי בתחושתו שהוא לא הצליח לומר את האמת באמצעות שפה משותפת של כל צייר: שפה של ציור "סטנדרטי" בצבעים עזים, ופנה ליצור את מה שקרא לו המקומות הקדושים והאפלים ("מקדשים", לדבריו), כפי שעשה בקפטריה של אוניברסיטת הרווארד, במסעדת ארבע העונות, חדר התפילה ביוסטון , והפרויקט , (שמעולם לא נעשה ), הדרך עם בתי התפילה בבריטניה.

ההרגשה של כישלון האסטרטגיה בה נקט בתחילה, היא שגרמה לו לדעתי, לרצות לבנות ולארגן מקומות. במילים אחרות להניח את האמת בצד כיוון שהיא אינה שוכנת בקרב ההמונים. כדי לעבור מנסיון לתקשורת לנקיטת עמדה. עבור יהודים מודרניים, שלא היו ציירים, היה זה הזמן להגחתם לעולם, בדרך כוחנית והדרגתית, עם מטרה אוניברסאלית. לציונות, לדת או במילים אחרות לתת זכות למקודש ולאמת, שם במקום שהיא קיימת בקהילה האנושית. מארק רותקו היה אפילו יותר קיצוני: הוא שינה את השפה והסגנון שלו עם כל שינוי של מקום: מסעדת ארבעת העונות, הקפיטריה של הרווארד ובבית התפילה ביוסטון. וזה די מדהים. לאחר שניסה לקדש את האחדות בין בני אדם, הוא ניסה (ונכשל, לדעתו, אני מאמין) לקדש את המקומות שבהם האנושות מתאספת. מה שהיה בתוכו, הוא הציב מחוצה לו, מעביר לעולם את האכפתיות של להיות מקור של סדר, הבלתי מושג בקרב האנושות.

על הנטייה של יוצרים יהודים לחוש כמו הפרט הלא מאורגן בתוך עולם מובנה ומאורגן, אני רוצה לספר סיפור: לפני כמה שנים נתבקשתי על ידי מפיק טלוויזיה לעשות סרט על הומוריסטן צרפתי שכבר נשכח בימינו, אך היה ההומוריסטן המפורסם והנערץ ביותר בצרפת בתחילת המאה ה-20: ג'ורג' קורטלין. ובאותו הזמן לעשות סרט על הסופר היידישי, חתן פרס נובל, יצחק בשביס זינגר. במהלך חקירתי את שני הדמויות הללו הבנתי שהסופר הצרפתי, במסורת של דקארט על נושא האוטונומיה היקר לליבם של הנאורים והמהפכה הצרפתית, הצחיק אנשים על ידי הצבת הוודאויות שלו – בביטחון של מי שהוא התגלמות הסדר ויכולת הצפיה – מול אי הסדר המוסדי והעולמי. אדם מדבר וחושב תמיד מאורגן יותר מאשר קבוצה או מוסד. סדר העולם תלוי בו, או לפחות כך הוא חשב. מצד שני בשביס זינגר (כפי שמאפיין יוצרים יהודים, כמו וודי אלן, בין השאר) מציב את ההפרעות והאי סדר שלו מול הסדר העולמי. העולם מתפקד, הוא לא. הוא (זינגר) אולי "הולך לאיבוד", כפי שהיה נוהג לקרוא לזה (מנוצח ומבולבל מרגשותיו), אבל העולם יודע לאן הוא הולך.

בהביטי במארק רותקו תהיתי, אם גם הוא לא שם בידי העולם, את האחריות (או המשימה) לארגן אותו. אני חושב שהתשובה היא כן.

המזוזה והתפילין

מארק רותקו צייר את ציוריו כשהם ניצבים מולו וראה חשיבות בהצבת ציוריו לפני הצופה ובגובהו של הצופה. הציור מכיל דמויות (הצבעים הם דמויות) העומדות מולך כידידים או שחקנים תוך יחס הדדי בין הצופה לדמויות ובגובה העיניים. מה שמביא אותי ליהדות, לאלמנט של יהדות שאתה מציב לפני עצמך, את האמת ואת החוק אשר מארגן אותנו: מזוזה ותפילין. בספר דברים פרק ו, פסוקים ח-ט ובפרק יא פסוק כ, נאמר שעל אדם להניח על משקוף הפתח מגילת קלף, שנכתב על ידי סופר סת"ם על גבי "עור בהמה טהורה" המכיל פסוקים מסוימים מהתנ"ך, כולל פרשיית שמע ישראל, תפילה שמכריזה על ייחודו של ה' לישראל (ה' הוא אלוקינו והוא אחד).

בספר דברים פרק ו פסוקים ח-ט נאמר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". יהודי תימן מניחים קלף באמצע הדלת, בגובה העיניים. יש מחלוקת בין פרשן בשם רש"י שרצה שהמזוזה תונח בצורה אנכית לבין נכדו רבינו תם שרצה שהיא תונח אופקית (כפשרה הוא מונח אלכסונית). הנחת המזוזה היא הצבת המילה האלוקית מול עצמך, מילה מארגנת, המעניקה הגיון לעולם ומבנה מסודר לחייו של אדם: יש לי הרגשה כי מארק רותקו שם זאת לנגד עיניו בעודו עובד על ציוריו המופשטים.

המסך (או כיסוי) והענן:

בעימות עם מה שנמצא מחוץ לאדם, או מול האדם, דברים נשארים מעורפלים. הם אפופים ולעיתים קרובות מכוסים בעננים. הקשר- הדיאלוג , עם מה שלפנינו (אלוקים, או עצמנו במראה) מתרחש בתנ"ך ובמסורת היהודית הקדומה, מבעד למסך ובמעין ענן. אני חושב שמצאתי ביצירותיו של רותקו, את המסך בציורים מתקופת ה"ריבוי צורות" ואת הענן בציור המופשט מהתקופה שכונתה ה"קלאסית".

בתנ"ך המילים ששימשו כדי לציין התגלות לקוחים מתוך תפיסה חזותית, אפילו כשהדבר מיוחס לצלילים. כמו שבהר סיני האנשים "ראו את הקולות". וה' מתגלה על הר סיני באש או לעיתים קרובות יותר, בענן "עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה" (שמות פרק יג, פסוק כא). ושוב: "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר; וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד, טו-טז). וכאשר נבנה המשכן: "ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן; ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם; ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו". הפרשנים דנו במשך זמן רב אם היה זה האדם ששם מסך בין נוכחות האל (שכינה) לעצמו, או לחלופין השכינה היא זו שמופיעה במסווה בהתגלותה לאדם. התעלות היהודים בנויה באופן כזה שלא מאפשרת מגע ישיר עם האל אלא דרך מסך או ענן, מסתיר ומגלה, מעבד את הנראה והבלתי נראה. "פרוש ענן למסך ואש להאיר לילה" (תהילים קה, לט). קשה לתפוס את אלוקי ישראל! זה מזכיר שיר שחיבר רותקו בצעירותו, ומצוטט ע"י ברסלין: "גן עדן הוא נר באפילה, בדרך ארוכה וחשוכה... גברים צעירים, נשים צעירות... אני רואה אותך בענן זהב". (מארק רותקו כתב שירה בעברית)

הדוגמה הטובה ביותר לפרקטיקה של מיסוך הוא המשכן. בנוי כמו אוהל, עם המסכים, הווילונות והשטיחים. זהו "אספן של אור" אמיתי. האור מועבר מהמרכז, מקודש הקודשים, המכיל את ארון הברית. קדושה זו מוזכרת אין ספור פעמים בתנ"ך. אך מה שמעניין אותנו הוא הווילון, המסך שחוצץ בין קודש, לקודש הקודשים, אשר נקרא "פרוכת", ואשר אותו ה' מתאר בפרוטרוט למשה בספר שמות פרק לו, לז. זה הדבר התלוי היחיד שנקרא בפי האל "מעשה אומן" (המסך בכניסה לאוהל מועד נקרא "מעשה רוקם"). בימינו וילונות כאלו, בהם "האינסופי פוגש את הסופי", מכסים את הארונות שמכילים את ספרי התורה בבתי כנסת. זהו הווילון אשר עומד לפניו האיש הרשמי, כמו "ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת בין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כה, כב), כלומר על פי המסורת, לא הרחק מן המסך.שוב, בימינו זה הווילון אשר אותו אנו מסיטים בכדי להוציא את ספרי התורה בתפילה ציבורית. מסורת מיסטית מתיימרת לפרש כי הצבעים שמרכיבים את הווילון הם "כחול טהור, סגול, אדום ולבן" (לקוח מתוך 'השמות והסמלים של אלוקים במסורת היהודית והמיסטית' של גרשון שלום). ציור של רותקו שפורסם בספר בוני קלירווטר "מארק רותקו, עבודות על נייר" מראה כי הוא החל להתעניין במסך של הקודש כמיוצג בסקיצה מרומזת. מישהו מזהה את עריכת צבעיו העיקריים, ויש סוג של אפקט אריגה וקצת מתווה גס של הכרובים. זו לא הפעם הראשונה שרותקו החדיר למחקר שלו סמל יהודי מרכזי. ב-1945 ו-1946 כשעבד על מיתולוגיות אוניברסאליות באמצעות סימנים ביומורפיים, הוא הכניס מנורת 9 קנים במרכז יצירה שנקראת "מחושי הזיכרון". אולם היצירה שנושאת יותר מכל את סימני הפרוכת היא "ללא כותרת, סגול, שחור, כתום, צהוב, אדום על לבן" מהקטלוג מספר 420 מ-1949.

המסך גם משמש להסטת האור, כדי למנוע אור בהיר מדי שעשוי להראות כאקסטזה או פנטזיה, או במילים אחרות – עבודת אלילים, ניכור. ידוע שמארק רותקו היה תובעני מאוד לגבי אופן התאורה על ציוריו בתערוכות.

זה המקום להזכיר סיפור על וילון המדבר בעד עצמו: בתלמוד יש סיפור שאומר שכאשר הגיעו הרומאים וכבשו את בית המקדש בירושלים בזמנו של הורדוס, בשנת 70 לספירה, חייל, שזעם על מציאת המקדש ריק, לקח את סכינו וקרע את הווילון שכיסה את הארון שמכיל את יצירות הקודש בתקווה למצוא אוצר – והווילון החל לדמם.

משקל, כוח משיכה ואופקיות

חשיבות ומלכותיות הן התחושות עמם אדם נפגש נוכח האור בעבודותיו של רותקו. מה שנקרא 'כבוד' בעברית, מהמילה כבד, כלומר מכובד, חשוב אך גם כבד. כבוד לא רק מתייחס למשקל, זהו שמו של האל במסורת היהודית. האל נותן משקל ומקבל אותו. הוא מעניק כוח משיכה (ומקבל אותו), מה שאין כן עם אנשים ללא "כוח כבידה", שהם עקרים ואבודים.

ביהדות בניגוד לנצרות, כבידה היא אשר מביאה חן. אותו סוג של כוח כבידה שנקרא אימננטי בפילוסופיה. אני חושב על החלטתו של מארק רותקו לשמור על העיצוב האדריכלי של בית התפילה ביוסטון, כעיצוב אופקי, בניגוד למקובל בנצרות ובדתות רבות, כדי להסיר את החץ שהצביע לשמיים. כאשר סיימון וייל, המירה דתה לנוצרית קתולית, היא שמרה על המנגנון היהודי הזה בספרה המפורסם "כוח כבידה וחן".. ביהדות, כמו אצל רותקו, משקל וכוח כבידה הם הכרחיים בכדי להשיג חן. ומשקל וכוח כבידה במובן הפיזי שלהם - הם אופקיים. (האופקיות המאפיינת כאמור גם את כתמי הצבע בציוריו)

קשת בענן:

כהקדמה למה שאני רוצה לומר על צבעים בתנ"ך ובמיסטיקה היהודית בנוגע לעבודתו של מארק רותקו, אני לא יכול להימנע מלחשוב על קשת. הפסים הצבעוניים שמבטאים אמונה, ברית בין האנשים מסוגים שונים והעולם. בהצביעו על הפסים הצבעוניים אשר במובן התנכ"י, הם אות הברית הראשונה, ברית אוניברסאלית, עם "בני נח", אשר מהווים את כלל האנושות, ה' אומר: "זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדורות עולם; את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" (בראשית פרק ט,יב-יג). זהו רק אות ברית, מתווך, אשר מופנה אל האדם. אבל שוב המסך ופסי הצבע הם הממשק בין הצופה לבין האינסוף שמעבר, ושאליו הוא מחובר.

השימוש במערכת סמלים בנוגע לאלוקים מופיע במסמך נסתר אשר היווה בסיס לספקולציות מיסטיות רבות: חזון יחזקאל. לנביא יחזקאל היה חזון על כסא הכבוד (מרכבה) והאלוקות שעליו. יחזקאל פרק א,כח- פרק ב,ג: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר; ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך; ותבוא בי רוח כאשר דיבר אלי ותעמידני על רגלי ואשמע את ה' מידבר אלי". אלוקים ברור או חסר צבעים מופיע בתיווכו של כסא מרופד באבנים שצבעיו הן התייחסות ברורה. "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (פרק א, כו). ובפרק כד פסוק י' אלוקים ברור גם נראה מעל ספיר כחול. בתנ"ך, הנוכחות הקדושה של האל, השכינה או נוכחות או 'המקום' גם יכולה להיתפס בדרך של צבעים. אך לא אלוקים עצמו. הצבעים מראים אותו אך מבלי לחשוף אותו. הדבר מתפיס אותו כמושא תשוקה וכגשמי.

שפת הצבעים:

סביר להניח כי כדי ללמוד את השפה, התחביר של הצבע בעבודתו של רותקו – כלומר את התחביר והערך של הצבע – עדיף שאדם יקרא ויקרא מחדש את ספריהם של גתה ושופנהאואר מאשר את התנ"ך. קודם כל משום שאנו יודעים כי מארק רותקו קרא ואולי אף ביאר את ספריהם. לגבי שופנהאואר אנו בטוחים בזה. אבל כדי להמשיך את חוט המחשבה שלי אני רוצה לבחון את התנ"ך, כמו גם את ההסתעפות היהודית של הג'נוסיס – הקבלה, כדי לראות מה מארק רותקו עשוי היה לקחת (אם הוא קרא את הספרים) או כדי לראות אם יש תהודה לכך בעבודותיו.

ספרו של שופנהאואר "על חזון וצבעים", יצא לאור בשנת 1816 ועובד מחדש בשנת 1854, בעקבות דיאלוג ארוך וכאוטי עם גתה על ספרו "תורת הצבעים", ובמיוחד על הפרק האחרון בו "ההיגיון והפעולה המוסרית של צבעים ". שניהם מסכימים עם החזון הפיזי והמכני של הצבעים, של ניוטון. בעיקרון הם טוענים כי המסתכל הוא זה שיוצר את הצבעים, את "אוצר המילים" שלהם ואת ערכם, ערכם המוסרי. גתה נותן לצבעים מסוימים ערכים כגון: "חושני", או "מוסרי". הוא מתייחס לצבעים כמו ל"מיכלי מודעות של חושניות איכותית". הוא קיווה עם תורת הצבעים שלו, לייצר את ההיסטוריה של המוח האנושי בזעיר אנפין, כפי שהסביר לואן הומבולדט בשנת 1798. אני מאמין כי קיים קשר בין הגנוסיס, הכימיה והתאוריות של גתה ושופנהאואר לגבי צבעים, ומצבו הנפשי של מארק רותקו בזמן עבודתו עם צבעים. אך זהו נושא שראוי למחקר ארוך ורציני, איני יכול לפרט, כיוון שטרם עשיתי את המחקר האמור. אני מאמין שיש מקום למחקר בדבר תפקידו של הצבע בתנ"ך.

צבעים בתנ"ך

המילה "צבע" מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, בשירת דבורה (ספר שופטים, פרק ה, ל), שם מוזכר "בגדים צבעוניים רקומים". אבל צבעים מופיעים בכל התנ"ך.

אהל מועד, המהווה את בית ה' במהלך המסע של בני ישראל במדבר, מתואר בדייקנות בספר שמות מפרק כה' ואילך. הצבעים של הבדים המכסים את האוהל מתוארים בפירוט רב. צבעים אלו מוזכרים שנית בנוגע להוראות עשיית בגדי הכוהנים, ובפרט בגדי הכהן הגדול. במילים אחרות – מה שהמאמינים רואים לפניהם במהלך הטקסים. הצבע כחול טהור, "תכלת", סגול, "ארגמן" – אשר ממוקם בין אדום, כחול וסגול – סגלגל המופק מתוך זהורית או "תולעת שני" ולבן בוהק שנקרא "שש". לשטיח ולווילונות של אוהל מועד היו ארבעה צבעים, בגדים מסוימים שנלבשו על ידי הכוהנים היו בעלי שלושה צבעים. הצבעים תמיד היו בהירים. הם תאמו לצבעים שמימיים. הצבעים הם מידע על גדולתו של האל. במובן זה, ישנה בתנ"ך שפה של צבעים שעניינה את מארק רותקו. עניינה אותו העובדה שצבעים הם מידע על אלוקים או על העולם.

אני לא חושב שמארק רותקו השתמש במערכת סמלים של צבעים כפי שעשה זאת במודע מארק שאגאל , בחלונות הוויטרז' של בית הכנסת בירושלים, אשר ממחיש את שנים עשר השבטים לפי הצבעים שמצוינים בפרשנות בספר מדרש רבה. אבל הוא לקח את הרעיון שהצבעים היו מידע על העולם מעבר. הצבעים טומנים בחובם מטפיזיקה דינאמית שנוגעת אלינו.

מיסטיקה יהודית

הקבלה שנולדה בתוך ספרד הייתה התגובה הראשונה והעיקרית לפוגרומים ולמיגור (התגובה השנייה הייתה החסידות שהגיעה מאוחר יותר). זה היה מענה רוחני. אנחנו אומללים כי איננו מבינים איך העולם עובד. איננו מכירים עוד את אלוקים. הקבלה היא כמו ג'נוסיס, כלומר, מי שמכיר אותה יינצל. ודאי יותר מהאדם שרק מאמין. הידע מקרב אותנו לאל ומוציא אותנו אל מחוץ לעולם הזה של הסבל. וזה בקירוב רב דרכו של מארק רותקו, המצייר את ה"רעיונות", ומעניק להם איכות גואלת.

בקבלה, או במיסטיקה היהודית, קיימת מערכת מורכבת של סמלים עבור צבעים, אשר מתקשרת לכימיה, צורה נוספת של ידע. זהו נושא רחב ולא כאן המקום להרחיב עליו,אם כי ברור לי שמישהו צריך. אך כדגש נוסף, אני רוצה להזכיר את תחילתו של ספר שהוא מקור המיסטיקה היהודית, ספר הזוהר, ואשר למארק רותקו היה את כל הסיכויים ללמוד אותו, כיוון שקוראים אותו בבית הכנסת במהלך חגים מסוימים. הוא מתאר, במונחים שמקשרים בין הסוגיות של ענן וצבע ובריאתו של עולמנו באור הבראשיתי – שנעלם בהמשך. שום דבר לא מוכיח כאן כי מארק רותקו חשב על הטקסט כאשר הוא עבד על ציורים מסוימים, אבל אני מוצא את הדמיון בין שני העולמות מטריד למדי.

לסיום, שהוא אולי רק התחלה, הנה קטע מתוך ספר הזוהר הנקרא "בראשית", פרשנות על הבריאה, סעיף 1 עמוד 15-א,15-ב:

"בראשית... מתוך הגזעים החבויים ביותר, להבה כהה יצאה מן המסתורין של האין סוף, כמו ערפל שמעצב בשטח חסר צורה... רק אחרי שלהבה זו החלה ללבוש גודל ומימד, החלה להפיק צבעים זוהרים. מהמרכז הפנימי של הלהבה זינקו צבעים ברורים שנופקו והתפשטו על כל מה שמתחתם, מתחבא במסתורי הנסתר של האין-סוף... מעבר לנקודה זו לא ניתן עוד לדעת".

מאת –  איזי מורגנשטרן .

מומלץ לקריאה נוספת– שיחה עם  איזי מורגנשטרן על מארק רותקו כצייר יהודי, על אמנות ועל יהדות. לקראת פרסום מאמרו: "מארק רותקו - צייר יהודי" בארטפורטל

מתוך מאמרו של  איזי מורגנשטרן ומתוך השיחה עם איזי ריכזנו מספר מאפיינים בעבודתו של מארק רותקו המצביעים על זיקתו העזה לשורשיו היהודים . ריכוז שפתח בפנינו צוהר להבנת עבודותיו.

• האופקיות בהנחת הצבעים ובבניית היצירות .אופקיות המשרה תחושה של כבידה שהיא גם כבוד ביהדות. אותו כבוד החשוב כל כך ביחס בין אנשים וביחס לאל וממנו כפי שמציין איזי במאמרו.
• משמעות (או חוסר המשמעות) בשימוש בצבעים כמעבירים אינפורמציה על העולם, ללא תפקיד חווייתי או ריגשי.
• תחושת ה"מסך" שיש להבקיע בכדי להגיע. (כמסך שהיה במשכן, או בהתגלויות מבעד לענן או אש).
• חוסר הסדר של היחיד מול העולם המובנה והמאורגן וצורך היחיד לארגן את עצמו. בניית מבנה מאורגן סימטרי ומסודר ( הציור ) המסייע לצופה לארגן את עצמו.
• היחס ההומאני ההדדי של היחיד לאחרים ולאלוקים. חשיבות העמדת האחרים והערכים מולך באותו מישור. מול עיניך (כמזוזה, תפילין וארון קודש)
• התכונה האנושית ההומאנית של שאיפה למגע אך ללא יכולת להשגת מגע ממשי (בציוריו של רותקו, משטחי הצבע שואפים למגע זה בזה אך לא נוגעים), תכונה המוסברת בהרחבה בקבלה היהודית.
• החיפוש אחר מקום או משכן.והרצון לבנות משכן.
• חיפוש שפה. מארק רותקו התאים את שפתו כל אימת שחש שאינו מצליח להעביר ולהמחיש את רעיונותיו בצורה שרצה, תוך שימוש בתכונה המאפיינת יהודים של התאמת השפה למקום ולזמן .
• ציור רעיונות ולא ציור עצמים או דמויות

 יודגש כי כל תמונותיו של מארק רותקו מוגנות בזכויות יוצרים Copyright © 1998 Kate Rothko Prizel and Christopher Rothko