אמנות ויהדות . סיפור מורכב על דחייה , התאמה וגורל .

ההיסטוריה של האמנות לא נעדרת לגמרי אמנים יהודים, בהם גם בעלי שיעור קומה, אך לפני המאה ה-20 שיעורם מכלל האמנים החשובים היה מזערי. החל מסוף המאה ה-19 ומהמאה ה-20 המצב שונה לחלוטין. בתקופה זו העמיד העם היהודי רשימת אמנים מפוארת שאין כל יחס בינה לבין שיעורם הקטן של היהודים מכלל האוכלוסייה באותה תקופה . בין האמנים ניתן לציין את מארק רותקו, מארק שאגאל, מודליאני, ברנט ניומן, קאמיל פיסארו, חיים סוטין, פרידה קאלו(מצד אביה). יוסף ישראלס, לסר אורי, לוסיאן פרוייד ורבים אחרים. לחלקם היה קשר חלקי בלבד עם שורשיהם היהודים אך בעבור רובם הקשר היה אמיץ, ומאפיינים יהודיים מובחנים היטב, במישרין או בעקיפין ביצירתם . כך למשל ניתן לציין את מארק רותקו, מארק שאגאל ואחרים . מקצת האמנים כברנט ניומן אף עסקו בפרשנות ייחודית ליהדות, על פי הבנתם.

הדעה המקובלת על הפריחה המאוחרת של האמנות החזותית בקרב יהודים היא שהדבר נובע מהשפעתו המרסנת של הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ועל כך שהופעתה של האמנות החזותית בהוויה היהודית הינה פועל יוצא של המרידה במסורת.

די בעיון קצר בהיסטוריה היהודית, ובניתוח ערכיה להבין שהסבר זה אינו נכון, ובוודאי משקף מבט מצמצם ולא ממצה.

לציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אין, ולא היה מעולם קשר משמעותי, לעשייה אמנותית בקרב יהודים.

ציורים, עיטורים ודמויות נמצאים בשרידים ארכיאולוגיים יהודיים לא פחות משהם נמצאים בשרידים של אומות אחרות. עדויות לכך נמצאות לא רק בבתי מידות פרטיים, אלא בתוככי בתי הכנסת, בהדפסות ובכתבי יד כמגילות, הגדות, כתובות, ובמגוון טקסטים אחרים. יתכן שאחד האלמנטים הפיסוליים המופשטים הראשונים הוא הכרובים הניצבים מעל ארון הקודש עצמו, ונמצאים בבית המקדש בתוך קודש הקודשים (אלמנט מופשט, לאו דווקא מצורתו , אלא מהתייחסות מורכבת ורבת פנים אליו אף מבלי לצפות בו). כראיה להימנעות משימוש בדמויות אדם יש המביאים את הגדת ראשי הציפורים (גרמניה ,המאה ה-13), בה ראשי הדמויות אינם ראשי אדם אלא ראשי ציפורים. למעשה הגדה זו מוכיחה את ההפך והיא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל (וכלל ההגדות, היו בהחלט מעוטרות ועשירות בדמויות כמקובל בטקסטים של עמים אחרים בתקופות דומות) .יתר על כן רבים החוקרים הסוברים שציור ראשי הציפרים נעשה בידי גויים, ולא נעשה בכדי להמנע מציור ראשי אדם אלא מסיבות אחרות . ההיסטוריונית רות מלניקוף, למשל, טוענת שהדמויות היהודיות מהוות קריקטורות אנטישמיות נלעגות. לטענתה, האיורים נעשו על ידי אמנים נוצרים, ודמות הציפור בעלת המקור הבולט מרמזת על האף הארוך שיוחס ליהודים. היא מחזקת טענה זו בעובדה שלחלק מהדמויות ישנן אוזני חזיר.

בפועל, הציווי ההלכתי פורש בדרך כלל בצורה מצמצמת, כאיסור עשיית פסלים לצרכי עבודה זרה בלבד.

ההשפעות על היקף העשייה האמנותית בקרב יהודים ומאפייניה, נבעו ממקורות אחרים. ממהות הדת היהודית, מעקרונותיה והליכותיה, ומהשתלשלות ההיסטוריה היהודית.

אמנות היא לא רק אמנות חזותית .

עד המאה ה-19 האמנות החזותית היא פיגורטיבית בעיקרה. היהדות לעומתה היא דת מופשטת . בסיס החשיבה המופשט הביא יהודים לעסוק בעשייה אמנותית שנסבה סביב המילה הכתובה. עשייה זו באה לידי ביטוי באגדות חז"ל, סיפורי חסידים, שירה במגוון סגנונות, פיוטים ועוד. על אגדות חז"ל למשל כותבת פרופ' רות קלדרון: "אני שותפה לעמדה ... המוצאת בסיפורי האגדה עיבוד רגשי, אינטואיטיבי ואמנותי לאותן שאלות גדולות שהתרבות עוסקת בהן..."( השוק, הבית, הלב מאת רות קלדרון,על אגדות חז"ל. ההקדמה). וכן, "אגדות חז"ל הן עולמות שנדחסו לשורות אחדות. סוד כוחן הוא סוד הצמצום, אבל זהו גם המחסום החוצץ בינן לבינינו. מה שמסופר בהן הוא תמיד רק קצה הקרחון, בעוד שאת הקרחון עצמו אפשר רק להסיק, לנחש, לנסות לשחזר. ללמוד לקרוא אותן, משמע ללמוד לקרוא שתיקות." (השוק, הבית, הלב מאת רות קלדרון , אחרית הספר)

הטקסטים היהודיים, הן האמנותיים והן ההלכתיים , מתאפיינים בחיפוש, בחקירה, בבדיקה, במורכבות ובריבוי פנים. היהדות היא דת מופשטת שהחיפוש והחקירה אינם עוצרים בה לעולם . לעומתם קו ותמונה מגדירים. תוחמים , משרטטים מראה, מגבילים, מציגים פתרון, ועוצרים את החיפוש והחקירה. לפיכך הניחה היהדות, כדת מופשטת, את מלוא כובד משקלה על המילה הכתובה .ניתן לאמר שאצל יהודים תמיד היה הספר "טוב יותר מהסרט". טוב יותר מהדימוי החזותי. יחד עם זאת גם במילה הכתובה יש יצירה אמנותית מגוונת ורבת פנים, ובעלת מאפיינים של אמנות חזותית . לאו דווקא אמנות פיגורטיבית , אלא אמנות מופשטת יותר, אקספרסיבית, חוקרת ורבת רבדים. הופעתם של ביטויים חדשים לאמנות ביחד עם צירוף נסיבות היסטורי, פתח בתחילת המאה ה-20 פתח טבעי ליהדות הרוחנית והמופשטת (רותקו, ניומן, גוטליב ואחרים), גם בשדה האמנות החזותית.

מדוע פונים בני אדם לאמנות ?

נכון יהיה לאמר כי הפנייה לאמנות, מקורה פעמים רבות בחיפוש אחר עושר אסוציאטיבי, רב רובדיות, תובנות מורכבות וחבויות, חיפוש אחר חוויה רוחנית ומגוון סיבות דומות. היהדות סיפקה חיפושים אלה במהותה הרוחנית והמופשטת ובטקסטים שלה, שמציאותם וזמינותם סיפקה במידה מסוימת צרכים אלו. מאידך, בתקופות מאוחרות יותר עשייה אמנותית על ידי יהודים יצרה התייחסות אמנותית מורכבת ( ולעיתים מופשטת ) לתובנות יהודיות מורכבות ( ולעיתים מופשטות ) לכשעצמן. דבר המאפיין גם את מקצת העשייה באמנות היהודית העכשווית . מעיין מורכבות על גבי מורכבות והפשטה של מופשט. ( ראה גם רותקו )

גם הטקסט ההלכתי הבסיסי - הש"ס, בנוי מפולמוס ומבדיקות. ההלכה היא אילוץ מעשי שאינו מבטל את הדיון והחיפוש שקדמו לו, ואת זה שיבוא אחריו. לפיכך גם טקסטים הלכתיים מאופיינים בריבוי משמעויות ורבדים, בצורך בחקירה ובאפשרות לפרשנויות מגוונות.

כאן חשוב לציין כי הפולמוס היהודי אינו נובע מצורך לחלוק, אלא מצורך לבדוק ולחקור. זו הסיבה למרכזיות המסר היהודי להימנע ממחלוקת "שאינה לשם שמיים". היהדות שולחת את מאמיניה לחקר מתמיד ולדיון, לפיכך חשוב לה שהדיון יהיה תחום בגבולות חיוביים ולא יחרוג ל"שנאת חינם" (הסיבה לחורבן בית המקדש) ולמחלוקות אסורות.

מדוע לא היו נשים אמניות גדולות ? והשפעת ההיסטוריה היהודית.

הסבר נוסף לחוסר יכולתם של היהודים לעסוק באמנות חזותית בתקופות שקדמו למאה ה-20, קשור לגורלם ולהיסטוריה היהודית. עד לדורות האחרונים ההיסטוריה היהודית היתה רצופה נדודים, ניסיונות לשרוד וניסיונות התאקלמות. זכויות אזרחיות ניתנו במשורה ודרכם של היהודים להשכלה ולממשל הייתה חסומה. כל אימת שנפתח חלון הזדמנויות לרכישת השכלה או לקבלת זכויות כלשהן, הוא נוצל לצרכים המיידיים ולטובת הקיום הבסיסי.

הדבר דומה להסבריה של ההיסטוריונית לינדה נוכלין לשאלה המטרידה, מדוע (בראיה הסטורית נרחבת) לא היו אמניות גדולות ? נוכלין מסבירה שעד המאה ה-20, דרכן של נשים למוסדות ההשכלה לאמנות, תרבות ומדע היתה חסומה, וכך גם למועדוני התרבות והמדע, לסדנאות האמנים, לחברות האמנים, ללימודי אנטומיה ולמגוון נושאים חשובים והכרחיים להתפתחות האמן . מחוזות אלה היו פתוחים בפני גברים בלבד. החשיבות של השכלה זו ושל ההיזון החוזר מחברת אמנים חיוניים ביותר, וחסימתם חסמה בעצם את התפתחותן. דרכם של היהודים, בדומה לזו של הנשים נחסמה בצורה דומה. אינך יכול להיות מצטיין המועדון, במועדון שלא קיבל אותך לשורותיו.

ניתן לדמות זאת גם למקומן של הנשים בשירה העברית החדשה. עם התעוררות התרבות העברית בראשית המאה ה-20 נפקד כמעט לחלוטין מקומן של הנשים בין מובילות השירה העברית . פרופ' זיוה שמיר (בספר "רקפת", על רחל) מסבירה בפשטות (בניגוד לפרופ' דן מירון שדיבר על הדרת נשים מסויימת) כי הנשים פשוט לא היטיבו לדבר עברית. זאת בניגוד לגברים יוצאי ה"חדר" ובית המדרש ששלטו היטב בשפה . יוצאות דופן בעניין זה היו רחל (שלמדה באופן נרחב תנ"ך בעצת א.ד.גורדון ) ודבורה בארון שלמדה עברית בבית המדרש של אביה הרב. אי אפשר להתבלט בענף אמנות שאין אתה דובר את שפתו.

קהל וקהילה

ליצירות אמנות, בוודאי לאלו שעד למאה ה-20 יש קהל הניצב מולן ומתבונן בהן.(רק במאה ה-20 נוצרים ממשקים חדשים ליצירת אמנות, מארק רותקו למשל טוען שאינו מצייר ציור, אלא בונה מקום/משכן המכיל את הצופה). את היהודים קשה להגדיר כקהל, נכון יותר להגדירם כקהילה . הקהל הנוצרי ניצב בכנסיה מול כומר, מול במה או מול דימויים פיגורטיביים . היהודים הם קהילה כשכל יהודי עומד בפני עצמו, או כפי שמקובל בקהילה ובדת ההומניסטית, בפני פרטים אחרים שהם כמוהו. הבימה למשל, ניצבת במרכז בית הכנסת כשהקהל מסביבה, (לעיתים הבמה מוסתרת ושקועה מתחת לאדמה כמנהג יהודי פדובה, דוגמא לכך ניתן לראות בבית הכנסת של הרמח"ל בעכו , כביטוי לפסוק "ממעמקים קראתיך ה'") לפיכך אין מקום לדימויים פיגורטיביים הניצבים לפני קהל. אין למעשה קהל אלא קהילה של פרטים, ושום דבר לא ניצב מולם אלא בתוכם, איתם וכחלק מהם. כשיחיד עומד בבית כנסת אין מולו דבר פרט אולי לאותיות המרחפות באוויר סביבו . אותיות עם משמעויות מופשטות וחסרות צורה. היחיד, הקהילה והאל, כולם באותו מקום. סידור המושבים הוא טכני לחלוטין ומסייע לקיום סדר בסיסי אך לא משנה את המהות הקהילתית. שוני זה מהנצרות הביא לכך שליהדות לא היה צורך באמנות ככלי דתי שכן היהודים אינם מתנהגים כקהל שניתן להציב דימויים מולו. הנצרות לעומת זאת הפכה את הדימוי החזותי לכלי פולחן של ממש, לצרכי הסבר, תעמולה או אף בכדי להטיל אימה .

צפייה לעבר מול דינאמיות צופה פני עתיד

הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס מציין כי האמנות החזותית הפיגורטיבית אינה תואמת את רוח היהדות. האמנות הפיגורטיבית המוכרת לנו עד למאה ה-20, מוליכה לעבר, מקפיאה רגעים התרחשויות ואירועים מן העבר. הדבר מנוגד לדעתו לרוח היהדות. היהדות מתבוננת ומחפשת כיוונים קדימה. מהות היהדות היא שאיפה צופה פני עתיד. היהדות מתאפיינת בשאיפה צופה פני עתיד ובריבוי ערכים ומונחים המבטאים שאיפה זאת. בהם: משיח בן דוד, משיח בן ישי, עולם הבא. אחרית הימים, (שבין השאר תחלץ אותה מגורלה), אליהו הנביא ואחרים .זו הסיבה שהכתות שהיו כה מקובלות בימי בית שני (צדוקים, איסיים וכתות אחרות) נעלמו מן העולם . ליהדות הנוכחית (הפרושית) כפי שאנו מכירים אותה היתה היכולת להשתנות ולהסתגל לחיים ללא בית מקדש, וכן לעבור שינויים נוספים לקראת חיים בגלות גם אם הדבר היה כרוך בשינויי תפיסה נרחבים. דינאמיות זו היתה חסרה לכתות כגון הצדוקים. היהדות בת ימנו היא דת דינאמית וסתגלנית, בניגוד לאמנות החזותית הפיגורטיבית, בעלת המבט לעבר ובעלת הנטייה להקפיא מצבים.

בהקשר לכך ניתן לראות את התפיסה המסורתית הלא ציונית, כתפיסה המקבלת את השאיפה כערך יהודי בסיסי , ערך המבקש להתנתק מניסיונות להגשים יעדים ממשיים, ומבקש להשאיר את השאיפה כערך לא ממומש . בראיה זו המצב הטבעי הוא שאיפה וחקירה תמידית. מימוש השאיפה הוא אירוע שאינו בגדר הטבע ורק כך הוא צפוי להתרחש.

על הדיבר השני בעשרת הדיברות

בעוד שבכל הדתות קיימות עשר דיברות כפי שמצויין מספר פעמים במקרא, הרי שיש שינויים בין היהדות, הנצרות הקתולית והנצרות הפרוטסטנטית בשאלה היכן מתחילות עשרת הדיברות וכיצד הן מחולקות. רק ביהדות הדיבר הראשון הוא דיבר אמוני מופשט - "אנוכי ה' אלקיך". ביהדות הדיבר השני עוסק בעבודה זרה "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני", והמילים "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הם המשך בלתי נפרד מדיבר העבודה הזרה (אצל הפרוטסטנטים זהו דיבר נפרד, ואצל כל הנוצרים דיבר העבודה הזרה הוא הדיבר הראשון).

זו הסיבה שעיקר הפרשנויות ביהדות רואות את איסור עשיית פסל ותמונה כקשור לעבודה זרה בלבד. אצל חלק מהנוצרים ואצל המוסלמים האיסור נרחב יותר והוא מוחלט. כמו בנושאים אחרים גם העיון בדיבר השני – צריך להיעשות באווירה היהודית של חיפוש מתמיד, וניתן לפרשו כציווי להגדיר מחדש בכל תקופה והקשר, מהי "עבודה זרה", וציווי לא לעשות "קיצורי דרך" בחקר זה. חקר מהות העבודה הזרה בכל עת אינו פשוט לפיכך אין לנסות להגדיר את האיסור בפשטות . המחשה (משל) לקיצורי דרך וחיפוש לא מספיק הם תמונה ופסל המהווים הגדרה, תיחום וסיום החיפוש. וכשיש ציווי להתמיד בחיפוש אין להגביל אותו (אין לעשות תמונה).

על המחשה ותובנה מורכבת בדברי חז"ל אומר הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (בסנהדרין) "דברי חכמים הם משל" ויש בהם כוונות נסתרות, ומצטט ממשלי "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם" . הרמב"ם מביא דוגמאות הן מדברי חכמים והן מהתנ"ך שיש להבינן רק כמשל ובדרך מורכבת.

ליטאים, חסידים ומשכילים גם באמנות היהודית

לא זו בלבד שאמנות יהודית במאה ה-20 אינה תולדה של מרידה במסורת. אמנים יהודים גדולים הביאו ליצירתם ערכים הומאניים, דתיים ומסורתיים יהודים. מארק רותקו יליד ליטא רואה באמנות כר לביטוי אישי ע"פ ערכים יהודיים ליטאיים שכלתניים (ערכי היהדות הקדומה, העברת מסרים שכלתנית מתוך לימוד וחקירה בלתי פוסקת, הומאניות יהודית , ועוד). ראו מאמרו של דר' איזי מורגנשטרן – מארק רותקו צייר יהודי. מארק שאגאל יליד משפחה חסידית חמה, שוקע ,בניגוד לרותקו, בעולמות הרגש. שאגאל אומר על כך "כשאני מצייר מהלב כל דבר מצליח, כשאני מצייר מהשכל שום דבר לא עובד" . וכמובן יש מי שניתן לשייכם לזרם ה"משכילים", ציירים שניסו להתנתק לחלוטין משורשיהם היהודיים (בדרך כלל לא בהצלחה).

אמנות ויהדות – מחשבות לסיכום שאינו סיכום.

יהודים לא הצטיינו בעשייה אמנותית עד לתחילת המאה ה-20. הדבר נבע בין השאר, ממהותה של היהדות כדת מופשטת, ממאפיינים קהילתיים של היהדות, מראייה צופה פני עתיד ומוטיבציה להשתנות, מהעדפה להתפתחות אמנותית סביב המילה הכתובה על פני האמנות החזותית, מההיסטוריה היהודית שהובילה לנדודים וריכוז מאמצים בשרידות, מחוסר בשיוויון זכויות והדרה תרבותית והשכלתית, ומסיבות נוספות. מסוף המאה ה-19 ומהמאה ה-20 העשייה האמנותית בקרב יהודים גדלה לעין שיעור. נותר רק לצפות במגמות העתידיות והאם גם בהן תהיה עדיפות לביטוי אמנותי באמצעות המילה הכתובה, ולנתיבי חיפוש וחקר אחרים.

בשולי הדברים - על הדינאמיות ביהדות

מבט שטחי על היהדות עלול להביא למחשבה מוטעית כי מדובר בדת קפואה וחסרת דינאמיות. פרט לדוגמאות שהובאו לעיל על מהפכים שעברה היהדות, ברצוני להביא דוגמא נוספת מההגדה של פסח . בתחילת ההגדה מסופר- "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.".מעיון ראשוני סיבת הבאת הסיפור תמוהה במקצת . אלא שמקור המעשה בימים שאחרי חורבן בית המקדש. יהודים עומדים בפני מציאות חדשה כשאחת המצוות המרכזיות בדתם איבדה את תוכנה. חג הפסח שמהותו הייתה עליה לרגל וקורבן הפסח איבד את משמעותו וכך גם מצוות המרור והמצה שעיקרן היה אכילתם עם קורבן הפסח. הרבנים המוזכרים במצוקתם, הולכים למענו של רבי עקיבא "הצעיר שבחבורה" אך הידוע כאופטימיסט . חסר בהתוועדות זו רבן גמליאל שהיה הנשיא באותם ימים. על רבן גמליאל מסופר (תוספתא פסחים, י', יב' ) שלמד עם חבריו באותה עת הלכות פסח. אך רבי עקיבא ברוח האופטימית שלו יצק תוכן חדש לחלוטין ואחר לחג הפסח, מחג של קורבן וחגיגה, לחג שהעיקר בו הוא סיפור ביציאת מצרים. סיפור היוצא מהעבר ובעל ציפייה אופטימית ומקווה לעתיד. למעשה סיפור זה הוא סיפור של מהפך מהותי ויסודי בתוכנו של אחד החגים המרכזיים, מחג שעיקרו עלייה לרגל וקורבן פסח בבית המקדש לחג שעיקרו סיפור יציאת מצרים (ההגדה). מהפכים דומים עברו החגים האחרים ומצוות אחרות. תוכנם והתנהלותם שונים לחלוטין מבעבר.

לקריאה נוספת בנושא זה: